הניסיון האחרון
קובי הוא חבר יקר, שותף במשרד עורכי-דין מוכר. בשבוע שעבר נפגשנו במוצאי השבת באקראי, מפגש שהפך לשיחה ארוכה ומרתקת. בתוך הדברים שיתף אותי קובי באתגר אישי עמו הוא מתמודד.
באיזשהו מקום, הוא אמר, חיי מתנהלים בין שני קצוות מרוחקים במיוחד. בשבת קודש אני חלק מהקהילה. אני משתתף בתפילות ובשיעור של הרב, לומד עם הילדים ב’אבות ובנים’ ומשתף את האורחים בשולחן השבת בדברי תורה ורעיונות שקראתי בבית הכנסת. בשעות הללו אני מרגיש על גג העולם, מחובר לעולם התורה כמו שהייתי רוצה להיות.
אבל שעות ספורות אחר כך, ביום ראשון על הבוקר אני נוחת בבת אחת אל תוך שגרה הרחוקה מיליוני שנות אור מבית הכנסת ומבית המדרש. במשך שעות ארוכות אני נמצא באקלים שונה כל כך מזה של הקהילה השבתית שלי. היום שלי מלא בחוזים מפולפלים ובהתחכמויות של לקוחות, בריבים ובהתמודדויות, תוך דקות אני שוכח לגמרי מרגשות ההתעלות והשמחה הפנימית שהרגשתי בשבת.
הדיסוננס הזה מפריע לי מאוד, סיים קובי את המונולוג הכאוב. איך אפשר לחיות חיי-שגרה בצורה גבוהה מעט יותר? איך אפשר לקחת את המטען הרוחני שאנו כל כך חפצים ושמחים בו ולהשתמש בו גם כאשר אנו טובעים ביומיום?
***
בפרשת וירא ליווינו את אברהם אבינו בדרכו לניסיון הקשה ביותר. ניסיון העקדה. למדנו איך אברהם עמד בניסיון עד שקיבל את המסר המיוחד ‘עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה’ (כב, יא) לכאורה,אחרי עמידה כה מופלאה בניסיון כה קשה, אין צורך בניסיון נוסף. המטרה הושגה, ברור שאברהם ירא אלוקים ומסוגל לעשות את כל מה שהקב”ה דורש ממנו.
אך במפתיע, פרשת חיי שרה פותחת בניסיון נוסף. הפרשה מלמדת על מותה של שרה אשת אברהם ומתארת את הצורך של אברהם האבל לחפש מקום קבורה עבורה. את החיפוש אחר אחוזת קבר, מגדיר רבינו יונה בפירושו למסכת אבות כניסיון העשירי והאחרון: העשירי, קבורת שרה, שנאמר לו ‘קום התהלך בארץ לארכה ולרוחבה, כי לך אתנה’ וכשמתה אשתו לא מצא מקום לקוברה עד שקנאו, ולא הרהר’.
דבר זה טעון הבנה. אין ספק שלהסתובב במקום שהקב”ה הבטיח לו שיהיה שלו, ולא להצליח לקבור את אשתו בחלקת קבר קטנה זהו ניסיון קשה. אך לשחוט בן יחיד קשה בהרבה! ואת זה אברהם כבר הוכיח שהוא מסוגל לעשות למען ה’! מדוע, אם כן, נצרך אברהם להתנסות בניסיון נוסף? במה היה לו להיבחן כעת, שלא נבחן עד עכשיו?
***
יתכן שניתן להבין זאת כך. הן אמת, ניסיון העקידה היה ניסיון גדול וקשה. הניסיון הקשה ביותר מכל עשרת הניסיונות. אבל את הניסיון הזה הוא עבר עם סיוע של שני דברים, ראשית, אלוקים דיבר אתו בפירוש. הוא ידע שזו בקשה מפורשת של הא-ל. ושנית, היו לו שלושה ימים להתכונן. את כל הדרך עד להר המוריה הוא ניצל למחשבות ולכוונות עילאיות. היה לו את כל הזמן להיערך כראוי למעשה המורכב אותו עמד לבצע. כשהוא חזר הביתה, הוא כבר היה אחרי הכל. אחרי שהוא עמד בניסיון, אחרי שנאמר לו שכעת ברור שהוא ירא אלוקים. זהו. חזרה לשגרה.
ואז, כשנראה שהכל רגיל, אשתו נפטרה. בלי היערכות מוקדמת, בפתאומיות, שרה אמנו הולכת לעולמה. ועכשיו הוא לבד. אלוקים לא מדבר איתו. אין לו זמן לחשוב ולהתכונן. עכשיו, מתוך הכאב הקשה והנורא על פטירתה הפתאומית של אשתו, הוא מוצא את עצמו מתמקח עם סוחר ערמומי על רכישת קרקע שבעצם אלוקים הבטיח לו שהיא שלו.
עכשיו, כשהוא לא מרוכז, כשאין לו זמן לייחד ייחודים ולכוון כוונות, נמדד אברהם אבינו בפעם האחרונה. האם את כל ההשגות הגבוהות שהוא השיג עד עכשיו הוא יצליח לתרגם גם ליומיום השגרתי? האם גם כשהוא מנותק מאווירת רוממות והוא עסוק בסחר-מכר עם גויים מושחתים, תוך כדי אבלות ועצב, האם גם שם הוא מסוגל לשמור על יראתו והשגותיו?
ולא הרהר. גם בניסיון הזה עמד אברהם אבינו.
***
הניסיון הזה קשה ומאתגר. יחד-עם-זאת הוא עומד לפתחנו, בכל יום מחדש. כיצד אנו יכולים לעמוד בו?
יש לכם עצה? רעיון? תובנה?
אשמח מאוד שתכתבו לי לתיבת המייל המופיע בתחתית העמוד. בשבוע הבא אשתף בעז”ה במחשבות ובעצות נבחרות.
