היהודי הלומד

הנה עובדה הניתנת לבדיקה: ככל שיהודי לומד תורה בקביעות – כך רמת שמירת המצוות שלו גדולה יותר. אם נרצה למדוד את רמת קיום המצוות של כל קהילה שנפגוש – נבדוק עד כמה חבריה משקיעים בלימוד תורה. צאו ובדקו. עובדה זו כתובה בפרשתנו: "אם בחוקותי תלכו –'שתהיו עמלים בתורה (חז"ל) – ואת מצוותי תשמרו..", כלומר, עד כמה שיהודי יעמול בתורה – כך הוא יצליח לשמור מצוות. הסיבה לכך אינה רק בגלל הידע ההלכתי הנרכש בלימוד התורה, אלא בעיקר מהגישה הרצינית של הלומד לחיבור האמיתי שלו עם דבר ה' – המתגלה רק בלימוד תורה, ועם קדושת התורה – שרק היא מאפשרת קיום מצוות ברמה איכותית יותר.

חוטבי עצים וגדולי הדור… 'עמל התורה' אליו מכוונים חז"ל – שזו צורת הלימוד הנכונה – אינו רק חלקם של היושבים ולומדים כל היום, אלא אפשרי ונצרך גם אצל היקרים העמלים לפרנסתם. כי עמל התורה הוא קוד לצורת לימוד קבועה, שיטתית ורצינית, בה הלומד לא מוותר על הזמן שקבוע לו ללמוד, והוא גם לא מוותר על הבנה יסודית, וחיבור עם התורה שהוא לומד. הרמב"ם כותב: "גדולי חכמי ישראל, היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים… ואעפ"כ היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה, והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו". (ת"ת א,ט)

הבה נבין, מה בא הרמב"ם ללמדנו בדברים אלו, לספר את ההיסטוריה, כי היו יהודים שואבי מים שנהיו לגדולי הדורות? אולי לחזק את לבבות אנשי העמל ועבודת הכפיים? נראה שלא, הרמב"ם הוא ספר הלכה, לא היסטוריה או מוסר. הרמב"ם קובע כאן מסמרות בהלכה גדולה, שנאמרה במצוות תלמוד תורה: גם אדם העובד קשה בעבודה מפרכת, עליו ללמוד תורה בצורה שיטתית וקבועה 'ביום ובלילה'. אם הוא יעשה את זה ברצינות – הוא יוכל לגדול ולהיות ל'מעתיק שמועה'. גם אם הוא לא לומד כל היום. חוטבי העצים ושואבי המים לא יכלו לשבת וללמוד במנוחת הנפש, עבודתם הקשה מנעה מהם ללמוד בנחת ויישוב הדעת, ובכל זאת לא ויתרו על לימוד קבוע והיו עוסקים בתורה 'ביום ובלילה'. הבו גודל לבוגרי הישיבות שיצאו לעמל החיים, הקובעים תלמודם בזמנים קבועים ‘ביום ובלילה" ומתעקשים בכל מחיר לעסוק בתורה – הם יכולים עוד להיות ‘מעתיקי שמועה‘…

אם נעקוב אחרי תלמידי חכמים שבחייהם הם 'חוטבי עצים ושואבי מים‘, נראה שהם קיימו את מאמר חז“ל ‘עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי. ההגדרות של 'תורת קבע' ו'מלאכת עראי', אינן נמדדות במימד הזמן – בשעות ארוכות של לימוד ושעה קצרה למלאכה. תורת קבע נקבעת על פי המודעות של האדם לחשיבות הזמן הזה – המוקדש ללימוד תורה, שהוא הקובע והמגדיר את כלל רמתו היהודית של הלומד בשאר היום. תורת קבע היא התייחסות רצינית של הלומד לזמן המוקדש ללימוד תורה – העומד במרכז סדר היום, והוא נקודת הנביעה של מעיין חייו.

כדי להצליח ללמוד תורה ‘ביום ובלילה‘ תוך כדי עבודה מפרכת, צריכה להיבנות אצל היהודי העמל -תוכנית למידה ברורה של הספקים מוגדרים. תוכנית המבוססת על היכרותו של האדם את עצמו, ועם הזמן העומד לרשותו, על פיה יוכל ‘לעבוד‘ בדרך לתואר הנכסף – תלמיד חכם. נכון, אפשר לקבוע עיתים לתורה ‘מתי שיוצא‘, אבל ללמוד עם תוכנית עבודה מסודרת ושיטתית – זה עולם אחר. הלימוד ‘כשיוצא‘ הוא לימוד ארעי, ומלאכתו של האדם הופכת מלאכת קבע. לעומת זאת לימוד על פי תוכנית מסודרת: דף גמרא או פרק משניות מידי יום, נושא הלכתי שמתברר יום יום עד הסוף, או למידה מעמיקה של פרשת השבוע המחולקת לפי ימות השבוע. זו כבר ‘תורת קבע‘ שמזכה את לומדה בתעודה מוכרת של ‘תלמיד חכם מומחה‘.

תורת הקבע של האיש העמל, יכולה לבוא לידי ביטוי גם בניצול זמנים מבוזבזים במשך היום, בדרך לעבודה ובחזרה ממנה, ובזמנים ‘מתים‘ נוספים אותם אפשר למלא ‘על הדרך‘ בלימוד תורה. קיימות כיום שלל אפשרויות שמע לשיעורים בכל חלקי התורה ,המוגשים ללומד בצורה מרתקת ויעילה. מי שהחיבור שלו לתורה הוא חיבור של ‘קבע‘, יחפש באחד מארגוני הפצת התורה הרבים הקיימים במרחב, את חומר הלימוד שמדבר אליו, את הרב שמתאים לו בסגנון המסירה שלו, וימלא את חלל רכבו או את האוזניות שלו בקולה של ‘תורת קבע‘. ‘גניבות קדושות‘ אלו של זמנים אבודים במשך היום. 10 דקות פה, חמש דקות שם – עבור תלמוד תורה, הוא עוד סוד מסודות הצלחתם של ‘חוטבי העצים ושואבי המים‘ שהפכו לגדולי הדור…