הרב דב הבלין
רחבת הכותל המערבי, השעה אחת עשרה בלילה. גולש לי החוצה, פונה אל הרחבה העליונה. לפתע מעגל עגמומי לצידי. אברך ליטאי, חסיד עב בשר, ספרדי עם קסקט, והמוזר ההוא שיושב שם תמיד בכיסא מאחורה. כולם מקפצצים להם במרץ לצד חבורת תיירים שעסוקה בלצלם את הילידים “רבינו שאג בקול גדול אין שום ייאוש / אין שום ייאוש / אין שום ייאוש בעולם כ-ל-ל”. ברגע הראשון זה מרגש. הנה אנשים שמצליחים להתעלות מעל הכול. גם בצל הייאוש הקודר, כשלא נראית תקווה באופק. אינקוויזיטורים מעלים אותם על המוקד, במחנות העבודה הנוראיים, אנשים נופלים סביבם כמו זבובים, מחבלי נוחב’ה מקיפים אותם מכל עבר, והם? “אין שום יאוש בעולם כלל”.
סליחה, טעיתי. לאנשים האלו, יש משפחה, עבודה, ילדים, חברים, בית, אוכל בבית. חיים יפים סך הכול. אבל הם עסוקים בלא להתייאש. למה – ממה יש לכם להתייאש? החיים שלכם סבירים סך הכול, למה הבעת הפנים העגמומית והצורך בתורת ברסלב, כדי לצאת מהייאוש. בואו, כל מושקה במהלך אלפיים השנים האחרונות, היה משלם הרבה כדי להיות במצב שלכם. איך יתכן שדווקא הדור שלנו הוא זה שזקוק לתרופה הזו מ”רופא הנשמות” דווקא הוא שמתמודד עם עצב, דיכאון וייאוש.
למען האמת, אני לא סובל את המושג “הדור הזה”, ההיסטוריה נוטה לעוות את עצמה בהתאם לצרכים שלנו. יתכן והדור הקודם היה מיואש הרבה יותר. יתכן וזו לא המצאה של הדור שלנו, אי אפשר באמת לדעת. אבל הפריחה של התשובות לדיכאון, שייכת בוודאי לדורנו. לא נמצא כלום מכל זה בספרים קדמונים. ומלבד במתי מעט, אין כלל שיח כזה, בטח בלי השוואה להיום. כמו שכולנו יודעים, ולעולם לא נפנים. ייאוש אינו קשור לתנאים סביבתיים. יש פער בין עני לעשיר, בין נכה לבריא, אבל הפער הזה לא דרסטי כפי שהיינו חושבים. בפועל אין כמעט הבדל בתחושה של אדם אמיד בקונגו, כלומר בעליהם הגאה של עז וזוג נעליים, לבין אדם עשיר בארה”ב, בעליהם הצנוע של נכסי נדל”ן ומכרות קריפטו. בין אדם עני בצרפת שמתלונן על ביטוח השיניים הלא מספק שלו, ובין אדם עני בסוריה שאין לו ביטוח, או שיניים. כלומר, אדם יכול לחוש דיכאון כשהוא משווה את מצבו לאחרים, אבל מצבו האובייקטיבי, לא משפיע על מצב רוחו. אם הוא עשיר ביחס לסביבה הוא בסדר גמור, גם אם בעולם הוא ייחשב עני.
לפיכך, הדעת נותנת שכמות האושר בעולם לא השתנתה משמעותית במהלך הדורות, להוציא אי אלו מצבים מזעזעים כמו מלחמות ומגפות קשות (לא קורונה, מגפות מהזן האמיתי).
שאלה: מה נשתנה בזמננו, שהייאוש משתלט על מרחבים גדולים כל כך?
יתכן ובעבר לא התעסקו בייאוש, כי לאנשים לא היה זמן לזה. קשה להרגיש בדיכאון ולהישאר במיטה (לא מדבר על דיכאון רפואי שהוא מחלה, אלא על מה שנקרא בלשוננו דיכאון), כאשר צריך להביא לחם הביתה. אי אפשר להתייאש, אם אף אחד לא יביע אמפתיה, ואתה תישאר לבד. באופן פרדוקסלי תנאי החיים הנפלאים שלנו מעניקים לנו את הפריווילגיה להתייאש. יש לנו את המותרות להרגיש רע.
עכשיו, זה מצוין. תרגישו רע, תתפנקו, אם יש לנו את האפשרות, למה לא לנצל אותה. אבל ככל שמבחינה חומרית מצבינו מעולה, כך מבחינה רוחנית הוא לא משהו.
תשובה: אנחנו נלחמים על חיינו מבחינה רוחנית. וכאן אין לנו את הפריווילגיה להתמסכן. להרגיש רע עם עצמנו, לוותר, להתייאש. אין מי שיחזיק לכם את היד, לכולנו יש ניסיונות, לכולנו קשה. כולם נאבקים. אף אחד לא יכול להשתתף איתך, לשמוע כמה קשה לך לשמוע שיעור, כמה אתה לא מתחבר לתורה. במישור הרוחני, אין לנו פריווילגיה להתייאש. אם לא תילחם – איש לא יילחם במקומך. תתמסכן על הכסף שחסר לך, על חוסר סיפוק מקצועי, על זוגיות ומשפחה. אל תתמסכן על רוחניות, תילחם.
[email protected] : לתגובות
