המלך בשדה – עבודת האלול דווקא בתוך החומריות

מאת רו”ח דובי וינברג יזם חלקי בקהילתי פרדס כץ

אשתו של הדלאי לאמה

לפני כמה שנים נערך סימפוזיון של אישי דת ממגוון דתות. לכינוס הוזמנו רב חסידי, ולהבדיל כומר נוצרי ונזיר בודהיסטי, מתלמידי הדלאי לאמה.

קמה אישה יהודייה ושאלה את הרב: “כולנו פה רוצים להתקרב לאלוקים, וכמו שאני מבינה יש הרבה דרכים כדי להתקרב אליו. אני מאוד מעריכה את הדלאי לאמה. אומרים עליו שהוא אדם קדוש שעושה שלום בין העמים. מה אכפת לך שאני אלך בדרך שלו?”

החסיד היה נבוך והתפלל לקב”ה שייתן לו תשובה. הקב”ה החדיר רעיון במוחו והוא השיב: “סבתא שלי אומרת שמי שמכיר את האדם באמת הוא רק אשתו. אני מציע שנזמין את רעייתו של הדלאי לאמה ונשאל אותה מה דעתה עליו. האם הוא קדוש או לא”…

כולם פערו עיניים בתדהמה. “רבאיי, אינך יודע שאסור לדלאי לאמה להתחתן!?”

נעמד הרב על רגליו ואמר: “הדלאי לאמה חי מוקף בפרחים, כלבים וחתולים. אין לו מי שיעביר עליו ביקורת, אף אחד לא מקבל אותו בטענות כשהוא חוזר הביתה… לחיות בעולם כזה זו לא חכמה. הבשורה הגדולה של היהדות היא היכולת לשנות את החיים, לקדש את העולם הזה, בתוככי החיים השגרתיים עצמם, בחיי היום-יום הרגילים והפשוטים!”

הקהל התפעל מאוד ומחא לו כפיים דקות ארוכות.

כלפי מה דברים אמורים?

ימי חודש אלול הם ימים גבוהים ומיוחדים, ימי הרחמים והסליחות, ‘בעל התניא’ שואל: מדוע ימים נעלים אלו חלים בימי שגרה רגילים? מדוע הימים הללו הגבוהים כל כך הם ימים של חול, ימים רגילים לחלוטין?

למה לא קבעו את הימים הללו כימים של שבת וחג או לפחות כימי חול המועד, ימים בהם לא עובדים, ימים בהם מתנתקים מטלפונים, מהעבודה הבלתי נגמרת ומלחצי היום יום. כדי שנוכל להתנתק מהשגרה השוחקת לשבת בשקט ולתקן את עצמנו, להתפלל, ללמוד ולערוך את חשבון נפשנו. האם אנו לא עלולים להחמיץ בשל כך את הימים הנשגבים הללו?

על כך משיב בעל התניא במהלך מהפכני, המחייה את הנפש: בחודש אלול “המלך בשדה”. אלול חל בימי חול זה לא טעות וזה לא פספוס: הנה כשבאים לארמון לביקור אצל המלך, בוודאי מגיעים לאחר הכנות מרובות ובצורה מיטבית, לבושים בבגדים היפים ביותר, מתכוננים מראש ומכינים כל מילה ומילה בדיוק נמרץ, מה לומר ומה לא, כיצד לקוד קידה ואיך לכבד את המלך.

ברור שכל יהודי מתכונן לקראת שבת ומועד. הוא מנקה ומצחצח את ביתו, מכין תבשילים ומאכלים מיוחדים לכבוד שבת, הולך לטבול במקווה, מתלבש בבגדים יפים, ומגיע נקי ומסודר זך וטהור לבית הכנסת לקבלת שבת, אלו זמנים קדושים, שכולנו מכינים את עצמנו אליהם.

אולם בחודש אלול “המלך בשדה”, הקב”ה יוצא מבית הכנסת, יוצא מהשבת, יוצא מבית המדרש ואומר לנו: אני רוצה לראות אותך בימי החול הרגילים שלך! איך אתה מתנהג שם, איך אתה מתנהג בחיי החולין, כיצד אתה מתנהג בעבודה, ברחוב, בבית. במשרד מול המחשב, בלחץ  הבוקר כשאתה מוציא את הילדים לגנים ובתי הספר.

הקב”ה עומד בשדה עם סבר פנים יפות ופנים שוחקות. הוא בעצם אומר לנו: אל תזלזלו בשדה. היא לא פחות עבודת ה’ מאשר התפילות בבית הכנסת, ואדרבה, היא תמצית עבודתו של יהודי בעולם.

המעלה של השדה – שבגללה דווקא שם מתגלה ה’ בפנים שוחקות – נובעת מכמה סיבות:

א. שם נמצאים ניסיונות החיים הקשים והמורכבים. עבודתו של היהודי לתקן עולם במלכות שדי מתרחשת בעולם המסחר, התעשייה, העבודה והמשרד, לא פחות מבתוככי בית הכנסת ובית המדרש.

 ב. זאת עבודה ששואבת מהאדם כוחות עוצמתיים הרבה יותר, משום שהתנועה הקשה ביותר היא לחיות בשני העולמות גם יחד, לעבוד בתל אביב של מטה ולהרגיש בירושלים של מעלה.