הרב אליהו גרינוולד
זה קרה בשבת אחת אחר הצהרים לפני 2860 שנה. דוד מלך ישראל נלחם מול מלאך המוות בקרב הדרמטי של חייו. ללא עזרת חיילים, ללא נשק, רק בדביקות במחשבתו בתורה הקדושה. בשבריר שניה של היסח הדעת, נשמטת הקרקע – מעשה שטן – תחת רגליו, והקרב מוכרע. גופתו הקדושה של דוד נשארת מוטלת בחמה.
בדקות הראשונות לאחר הפטירה, בשעה שרק השבת הקדושה מדמימה את תחושות הכאב והאבל… מתחילה דרמה בירושלים… רגעי מעבר המלוכה מהאב לבן. כל הנמצאים בירושלים היו עדים לניסיון ההפיכה של אדוניה בן חגית שאירע זה עתה ולניסיון ההפיכה של אבשלום שאירע לפני שנים בודדות. החששות הציפו את הלבבות, האם המלכות תעבור לבן שלמה באופן חלק וברור? ועדיין דוד המלך מת ומוטל בחמה…
הגמרא (שבת ל) מספרת את שאירע ברגעים שבריריים אלו: “שלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך – הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו”. בבית המדרש פסקו שעבור הכלבים מותר לטלטל נבילה בשבת, ואילו את גופו של דוד המלך מותר לטלטל רק אגב ככר או תינוק.
בנוסף, בניגוד לשלמה שמקדים את השאלה אודות האב, בבית המדרש הופכים את הסדר ומקדימים את התשובה אודות הכלבים. הם גם מדגישים שהתשובה היא עבור “אביך”… כאילו כמה דקות של אבל השכיחו ומחקו את תוארו ושמו של “המלך דוד”. הגמרא מסיימת בנימה של יופי: “ולא יפה אמר שלמה (קהלת ט-ד) כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת”: נשים לב, הכלב נותר במשל ובנמשל, ואת דוד המלך המשל משנה מאדם לאריה…
נשים לב לנקודה נוספת: הפעם הראשונה בה מצאנו גזירת טלטול מוקצה היא בשעת פטירתו של דוד המלך. כלומר מעבר המלכות מדוד לשלמה בנו, רושם את חותמו בגזירת מוקצה הראשונה? ניקח משל מהמציאות של ימינו, למרות שגם אלף אלפי הבדלות לא יספיקו: מחר בבוקר ב 9:55- ליבו של פוטין מפסיק לפתע לפעום. הדבר קורה בעיצומו של המצעד הצבאי לציון יום הניצחון על הנאצים על מסכי כל העולם.
בדקות הראשונות אין מלך ברוסיה… בקרמלין מתנצחים שני מחנות, מחנה “הנאמנים” השואף למנות מקורב לפוטין כממשיך הדרך ומחנה “מתנגדי המלחמה”. כל מחנה מצליח להעביר לצידו חלקים ניכרים מהעם, מלחמת “אחים” עומדת לפרוץ בכל שניה, האופוזיציה מקדמת לרחבת הקרמלין מאות אלפי מפגינים. ולפתע, בתרגיל מבריק ומהיר… מושלכת גופתו של פוטין למרכז הרחבה בין אלפי המפגינים. הקהל הרוסי מחקה את רעהו הלובי בסבב היריקות על גופתו של קדאפי.
בעוד שבקרמלין טרם נפל האסימון מיהו הנשיא הבא, ברחבי רוסיה כבר התפרצה האנרכיה. העם הרוסי קולט שתם עידן מוראה של מלכות, ואיש את רעהו חיים בלעו. ביזה של בנקים, חנויות ובתים מתפשטת ברחבי המדינה. כך נראים דברי הימים של מלכי אומות העולם. בממלכת ישראל הכל שונה לחלוטין. הנביא יחזקאל מסכם את מהותה של מלכות דוד: “ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם ובמשפטי ילכו וחוקותי ישמרו ועשו אותם”.
“ועבדי דוד” הוא התפקיד הראשון, המהותי. רק מתוך עבדות זו הוא “מלך עליהם”. רק כל עוד הוא ממשיך להיות עבד ה’, הוא משמש כרועה אחד לכולם. תפקידו של מלך בישראל הוא להיות רועה צאנו של ה’, להנהיג את העם ללכת במשפטי ה’ ולשמור את חוקיו. על רכוש הפרט שומרות בנאמנות מסכתות בבא קמא, מציעא ובתרא. ברגעי מעבר המלוכה מדוד לשלמה, בזמן שאצל אומות העולם מעצימים את כבוד המלך המנוח כדי לייצר רצף שלטוני, עסוק שלמה בדקדוקי הלכות מוקצה, כיאה למי שאמור להתמנות למלך – להיות לעבד הראשון במדינת ה’.
הרגע של מעבר המלכות בישראל נחתם לדורות בגזירת המוקצה הראשונה בשבת קודש. בבית המדרש מדגישים, שמרגע פטירת דוד, תוארו אינו אלא “אביך” ללא תואר מלכותי, וביחס לטלטול בשבת אינו אלא אריה מת, ואי אפשר לטלטלו אלא אגב תינוק. בכך נקבע בנפש האומה שאין תפקידה של מלכות בית דוד ליצור מוראה של מלכות כדי למנוע אנרכיה וביזה. ברגע בו דממה מלכות ישראל בעיצומה של שבת קודש, התפרסם לראשונה שגם הבעלות הפרטית על הרכוש ניתנת מידי ה’ כתפקיד לכל יהודי לקדם את העולם, בבחינת “אשר ברא אלוקים לעשות”.
כשנכנסת שבת קודש המשחררת את היהודי למשך היום הקדוש מחובתו לקדם את העולם, הרי שהיא גם מבדילה אותו מרכושו שאינו מיועד לשימוש בשבת וחל עליו איסור לטלטלו. תפקידה של המלכות בישראל היא להביא את כל העם יחד ליום שכולו שבת, ליום בו “ועבדי דוד מלך עליהם… ובמשפטי ילכו וחוקתי ישמרו ועשו אותם”.
