הניסוי של החוקר מפוסטאט

לסטודנט שנכנס באותו בוקר אל בית הקפה הסמוך לאוניברסיטת הרווארד לא היה מושג שהוא בעצם שחקן בניסוי פסיכולוגי. כמו בכל בוקר,  המקום שקק חיים. אלא שבשונה מכל בוקר, הפעם הכל היה הצגה אחת גדולה. המוכרים, המלצרים ואפילו הסועדים ליד השולחנות. כולם שחקנים.

“כן אדוני, מה בשבילך?” הוא סקר את התפריט. עבר על רשימת הקרואסונים והמאפים. אלא שאז התעשת והחליט שהבוקר הזה הוא יעדיף משהו בריא יותר. הזמין. שילם. סעד ויצא.

שום מושג על החוקרים שישבו ותיעדו אותו ועוד עשרות סועדים אקראיים.

ביום שלמחרת ההצגה המשיכה. אלא שהפעם כל השחקנים הוחלפו. ושוב נכנסו עשרות סועדים שאין להם מושג. אלא שהפעם, רבים מהם הרשו לעצמם קצת פינוק מתוק. קצת יותר סוכר וקצת יותר פחמימות. “לא נורא”, ניחמו את עצמם, “עוד קצת עבודה בחדר הכושר”.

ומה השתנה מהיום הראשון לשני? ובכן, רק דבר אחד. הסביבה. אם ביום הראשון הקפידו החוקרים שבכל אזור הקפיטריה יהיו רק אנשים רזים וחטובים, ביום שלמחרת הקפידו שכל הנוכחים יהיו ‘עגלגלים’.

הניסוי המפורסם הזה אישש מסקנה לא ממש מפתיעה. בשפה של הרווארד קוראים לזה ‘רצייה חברתית’ (Social Desirability). מדובר באחד הכוחות הכי חזקים שפועלים בתוכנו. הרצון שלנו להיות כמו החברה שסביבנו. לא להיות שונים.

המחקרים בתחום הזה מרתקים. אין כמעט תחום שהרצייה החברתית לא משבשבת. בימים אלו כל מכוני הסקרים בארץ עמלים לנסות לנטרל את המרכיב הזה. משום שרוב האנשים משיבים תשובות שלא בהכרח נכונות, העיקר שהם ייצאו טוב באוזני הסוקר.

הגורו האמריקאי הנודע, ג’ים רוהן, טבע את האמרה הבאה: “אתם הממוצע של חמשת האנשים שעמם אתם מבלים הכי הרבה”. זה מטורף, ואתם יכולים לבדוק את זה. תנסו לחשב מי הם הקרובים אליכם ותגלו שאתם הממוצע שלהם בכל תחום, בעושר, בדעות, בתפיסות עולם ואפילו ביראת שמיים.

בזמנינו המידע הזה כל כך דרמטי, עד שיש מאמנים אישיים שטוענים כי הסיכוי היחיד שלנו לשנות הרגלים – כמו תזונה, פעילות גופנית וכו’ – תתאפשר רק כשנקיף את עצמנו בקבוצה שאלו הדרישות שלה.

ומה שמרתק יותר מכל, שכמעט אלף שנים לפני שהמציאו את חקר ‘הפסיכולוגיה החברתית’, ישב חכם יהודי בן 30 בפוסטאט שבקהיר המצרית וכתב את המסקנות הללו בפרק ו’ של הלכות דעות מספרו המונומנטלי ‘משנה תורה’.

בלי שום מעבדה ותקציב מחקר, מנסח הרמב”ם את הסעיף הבא: “דרך ברייתו של אדם–להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם”. הרמב”ם טוטאלי למדי, הוא סבור שהעניין הזה מצדיק אפילו מעבר דירה למדינה אחרת. עד כדי כך.

תוצאות ‘המחקר’ של הרמב”ם, יושמו מיידית בשטח. דורות של תלמידי חכמים יהודים בכל הדורות ובכל התפוצות הקימו בהשראתו ‘חבורות’, ‘אגודות’ ומוסדות שזה היה תכליתם – ליצור סביבה תומכת לרעיונות רוחניים. להקיף את עצמם באיכות אנושית גבוהה. לקדם את עצמם בכל התחומים הנדרשים.

בהכללה גסה ובקפיצה של מאות שנים קדימה, הדוגמא הבולטת ביותר לעניין, היא מוסד ה’שטיבל’ החסידי. בניגוד למקובל, לא מדובר היה במקום תפילה חליפי. אלא בבית וועד שכל מהותו הייתה יצירת חבורה ברמה רוחנית גבוהה יותר.

בספרו של הפוסק התל אביבי הנודע, רבי יהושע מנחם אהרנברג זצ”ל ‘שו”ת דבר יהושע’ (ח”ב, כ’) אפשר למצוא ביטוי הלכתי לדבר. הרב ארנברג מתיר לשואל להתגורר מעל שטיבל של חסידי גור בחיפה, כאשר בתוך שאר הנימוקים המרתקים (שווה לעיין במקור) הוא כותב את המילים הבאות:

“גם האופי של ‘בתי חסידים” שבונין בדורנו … משמש להיות בית ועד לחברים להיקהל יחד כאיש אחד בלב אחד ולהתקשר בעבותות אהבה תחת דגל רבם שמשפיע עליהם מרוחו, ואיש את רעהו יעזורו כאחים בני איש אחד בגשמיות וברוחניות. ולשם זה לא סגי במה שמתפללים ביחד, אלא צריכין גם לשוחח יחד בשיחות חולין ולטכס עצות ביחד ולאכול ולשתות ביחד סעודות מצוה וסעודות רשות שמקרבות את הלבבות, ולפיכך עיקר בית החסידים נעשה שיהיו נפגשים בו לשם הנ”ל, אך מכיוון שהזמן המתאים לזה ביותר הוא בעת תפלה או בסמוך לו, מלפניו ולאחריו, על כן קבעו גם מקום תפלתם בבית הזה, אבל לעולם התפלה היא רק טפל לשאר דברים שעושים בבית הזה”. עד כדי כך.

בימינו, כאשר כולנו מוקפים בקבוצות מכל סוג – וירטואליות יותר ופחות – נראה שהצורך ב’שטיבל’ מהסוג הישן והטוב, זו הערובה הטובה ביותר לחיים של רוחניות איכותית ונעלה. עכשיו רק נשאר לברור לנו את הסביבה, ולהיות טובים יותר.