שאלה:
כשיצאתי לעולם העבודה, לאחר תקופה פגשתי את אחד הר"מים מהישיבה בה למדתי. והוא שואל אותי: מה שלומך? עניתי: ברוך ה'. – כמה ילדים יש לך? עניתי: שבעה ב"ה. ואז הגיעה השאלה: באיזה כולל אתה לומד? הרגשתי שאני רוצה פשוט להיבלע. עניתי שאני עובד במקום פלוני ואלמוני. ואז הוא שואל באנחה: ומה עם "חיי עולם"?
גמגמתי לו משהו על כולל ערב שאז בדיוק נכנסתי אליו. אבל התחושה הייתה גרועה.
במקרה השני ישבתי שבעה על אבי ז"ל והגיע כל הצוות של הישיבה ושוב שאלו: באיזה כולל אתה לומד? ואז כשעניתי ולא קיבלתי פידבק מתלהב. חשתי בליבי תחושה מוזרה. הרי יש לי כמה חברים מהישיבה שהתגרשו רחמנא ליצלן, ואני תודה לה' הקמתי בהרבה מאמצים משפחה לתפארת. האם לא מגיע לי פידבק מלהיב יותר מאשר גמגום?
תשובה:
לאור מה שנכתב כאן בשבוע שעבר, אין ספק שמגיע לך פידבק יותר מלהיב, הרבה יותר. היחס של הסביבה ליציאה לעבודה פעמים רבות משדר זלזול מסוים. יש הרגשה של מבט עקום, על מי שיוצא לעבוד. כביכול יושב אי שם במעמקי הלב המשגיח מהישיבה, או אולי ראש הישיבה בכבודו ובעצמו, נועץ מבט חודר, ושואל בקול שקט: "אתה?"…
המבט הזה נשלח לא רק בלב פנימה מכיוונו של ראש הישיבה הדמיוני, אלא גם בפועל, במציאות, מכיוונו של השכן בבניין/ מנהל התלמוד תורה של הבנים/ השכנות על ספסל הגינה. וכאן המקום לפתח חוסן פנימי, מענה פנימי שייתן תשובה לכל המבטים הדמיוניים/ המציאותיים הללו.
אם אתה עובד את השם, שומר על עצמך ועל ביתך מפגעי הזמן, קובע עיתים לתורה במסירות, מקפיד על ההלכה, משקיע בחינוך ובשלום בית – אתה יהודי למופת, והקב"ה גאה בך.
בהחלט, היציאה לעבודה היא אתגר, לא נתכחש לזה. הכולל שומר מפריצות, מאינטרנט, מהשקפות אפיקורסיות וכדומה. אבל הוא מביא ניסיונות בדמות שעמום, תסכול, חיי דחק וכדומה. הכולל שומר ומגונן מפני הניסיונות, ויחד עם זאת מביא ניסיונות אחרים, יותר "בית מדרשיים" בטבעם. הבחירה של כל אחד היא באיזה עולם לחיות ועם מה להתמודד. בכל מקום יש מבחן, ובכל מקום אפשר לעשות את התפקיד בשלמות, ואפשר חלילה להיפך.
אם אתה עובד על עצמך ללא הנחות, נלחם מול יצרך הרע, בונה בית של תורה במהותו ומקדש את חיי החומר – עליך לשמוח בחלקך. האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב.
מתוך הספר "תורתו ואומנותו" במהדורתו החדשה, שיצא לאור אי"ה בקרוב
