בשבוע שעבר עמדנו על כך שהשנה הישראלית מתחילה בניסן, בעונת הקציר, למרות שבאופן טבעי
השנה מתחילה בתשרי, עם תחילת עונת הגשמים ועבודות החרישה והזריעה. קביעת ניסן כתחילת
השנה באה ללמד כי יצירתו של עם ישראל נובעת ממקור בלתי טבעי, מעבר לכללי המציאות הרגילים
בעולם. מבחינה טבעית עם ישראל לא היה אמור להיוולד מעולם, ורק ההתערבות האלוקית היא
שהביאה ליצירתו.
אך תיאור זה אינו אלא חלק מהתמונה השלימה. ואם מסתכלים על החיים רק מהיבט זה, עשויים
לפספס ולפעול על פי תמונת עולם שגויה.
הרמז הראשון לכך שהשנה המתחילה בניסן אינה השנה הישראלית היחידה, נמצא כמובן בדמותו
של ראש השנה. ראש השנה חל בחודש תשרי, ובכך הוא מלמד כי לעם ישראל יש כמה ‘שנים’ בשנה
אחת. ואכן כך פותחת המשנה במסכת ראש השנה: “ארבעה ראשי שנים הם”. ובמקום ראש אחד
לשנה, אנו מגלים כי יש לנו כמה שנים וכמה ראשים. על היחס ביניהם והמשמעויות המעשיות
הנלמדות מחלוקה זו, נעמוד בטור זה.
ההבדל בין השנה המתחילה בניסן לזו המתחילה בתשרי, הוא קודם כל היסטורי. בלשון התורה, אנו
לא מוצאים כלל את המונח ‘ראש השנה’, והחג המכונה בפינו ‘ראש השנה’ נקרא בתורה בשם ‘אחד
לחודש השביעי’. אפילו התפילות לא מכילות בתוכן את השם ‘ראש השנה’. ולמרות כל זאת אנו
רגילים כיום לקרוא לו ראש השנה.
לשינוי זה יש להוסיף את שינוי שמות החודשים. עם גלות בית ראשון, החלו ישראל לכנות את
החודשים בשמות פרסיים, ואלו השמות בהם אנו קוראים לחודשים עד היום. הרמב”ן מסביר שאכן
זכרונה של יציאת מצרים התעמעם בעקבות הגלות לבבל, ולכן אין טעם בקריאת החודשים על שם
יציאת מצרים. נראה כי משמעותם העמוקה של דברי הרמב”ן נעוצה בהפסקת השראת השכינה
בעולם לאחר חורבן בית ראשון. כאשר יצאו ישראל ממצרים, הם הונהגו בהנהגה ניסית. הנהגה זו
נמשכה במידת מה עד לחורבנו של הבית הראשון. לכן כל עוד נמשכה ההנהגה הניסית, המשיכו
ישראל למנות את החודשים לפיה, ובכך לסמל את השנה הניסית של עם ישראל. אך כאשר הסתלקה
השכינה ואין נביאים וניסים גלויים, החלו ישראל לחיות במחזור חיים טבעי, ולכן איבדה השנה הניסית
את חשיבותה לטובת השנה הטבעית הפותחת בתשרי.
אם כן, יש בידינו כיום שתי שנים. האחת, ניסית, זו המתחילה בניסן. שנה שנותנת קציר ושפע גם
ללא הכנה טבעית. והשניה, טבעית המתחילה בתשרי, ובה אנו נדרשים לפעול כדרך כל הארץ,
לחרוש ולזרוע, ורק אז לקצור. שנה היא מחזור של חיים, וכיוון שבכל שנה יש לנו שתי שנים, הרי
שבמעגל חייו של כל יהודי קיימות שתי תנועות במקביל, ואנו נדרשים להשתמש בשתיהן.
השנה העיקרית שלנו היא כמובן זו המתחילה באחד בתשרי, בראש השנה. אין כיום הנהגה ניסית
ואדם נדרש להתנהל בדרך הטבע, לעבוד ולעמול ולהביא פרנסה לביתו. אם לא יעשה כן הרי הוא
פושע במחויבותו לבני ביתו.
אך בד בבד עומדת לימיננו גם השנה הניסנית, השנה הניסית. שהרי הגילוי האלוקי בדמותה של
התורה הקדושה ומצוותיה, נמצא בקרבנו עד היום, וכפי שהבטיחנו הקב”ה ‘כי לא תשכח מפי זרעו’.
ולכן, כאשר מתעורר קושי בקיום המצוות, אנו יכולים לשאוב כוח מניסן כדי להתמודד מול המציאות.
זו הסיבה שהחשמונאים הצליחו במלחמתם בדרך ניסית, כיוון שמלחמתם לא הייתה למען מטרות של
חומר, אלא בכדי לקיים את המצוות. בכל הנוגע לקיום התורה, אנו מובטחים כי יש לעם ישראל מחזור
חיים מעל הטבע, המסוגל לגבור על כל הקשיים הטבעיים העומדים לפנינו.
