יעקב ענבל
אליהו הוא אב לשלשה ילדים מתוקים ומוצלחים. בעיניים בורקות הוא מספר לי כמה הם מדהימים, ואיך הוא אוהב אותם במידה שלא ניתן לתאר. אך האושר שלו אינו שלם, משהו חסר פה בסיפור, והוא לא יודע לשים עליו את האצבע במדויק.
הוא מספר יותר על הקשר שלהם, והתמונה הולכת ומתבהרת. מה שחסר פה זה קרבה. יהודה הגדול בן ה-11 איננו נפתח אליו. אפשר לומר שבמידה מסוימת הוא חי לעצמו. אפילו מירי בת ה-7 כאילו מסתירה ממנו את החיים שלה. זה לא קשר קרוב ופתוח, זה קשר שיש בו הסתייגות שלהם ממנו. וזה כל כך עצוב לו.
וזה גם מדאיג אותו: הוא יודע כמה קשר קרוב עם הילדים הוא חיוני. במיוחד בתקופה רבת תהפוכות שכזו, אחד הדברים הכי משמעותיים שמעניקים לילדינו כוח להישאר מחוברים לערכים שהנחלנו להם, הוא הקשר הרגשי הפתוח והזורם איתנו. קשר טוב עם ההורים מייצר באופן אוטומטי גם קשר טוב לערכים שהם מנחילים.
מה קורה פה? הרי הוא אבא כל כך טוב אליהם. הוא באמת אוהב אותם, דואג להם מכל הלב ומתמסר לצרכיהם. אז מה בכל זאת מרחיק אותם ממנו?
אנחנו מנתחים את ההתנהלות שלו, ולא כל כך מסובך להבין את זה. אליהו מעמיד לילדיו דרישות די נוקשות. וכמובן, יש לו גם ביקורת עליהם כשאינם עומדים בדרישות. קשה לו לקבל מציאות יותר גמישה ומרוככת, בה יש מקום לקשיים, לשגיאות ולחסרונות. הכל צריך לדפוק באופן שהוא חושב לנכון. כמובן, זה מקום שלא נעים לילדיו להיות קרובים אליו. ברור שלא נוח להם לחשוף את עצמם ממש לפניו, והם מגנים על עצמם בהתרחקות הזו.
אני מביט על אליהו והוא נראה גמור ומחוסל, משהו פה נגע במקום כואב מאד. “איך זה יכול להיות? איך?” הוא אומר בכאב. הוא שותק, ורק עיניו מלאות העצב מדברות.
הוא הולך וקולט, שבעצם – זה סיפור החיים שלו עצמו. גם הוא גדל עם אב נוקשה וביקורתי, שאף פעם לא הצליח להתחבר באמת לבן שלו, לתת לו את ההרגשה שהוא אוהב אותו ומקבל אותו פשוט כמו שהוא, ולאהוב אותו שם, באותו מקום שהקב”ה ברא אותו, עם אותם כלים שהוא העניק לו. הגם שהוא אינו העתק מדויק של מה שאבא שלו חלם להיות, ועם החולשות והכישלונות האנושיים שלו.
כמה הוא ניסה לרצות אותו, ואף פעם לא הצליח. הוא הרגיש שאין לו זכות קיום, פשוט מחוק. זה היה מקום שהוא לא יכול היה לחיות בו. עד שהוא התייאש והתרחק, ושנא את אביו ואת כל מה שהוא מייצג.
הוא זוכר כיצד ברגעים הקשים שלו, כשהוא נלחם על חייו וניסה למצוא לעצמו מקום, הוא נשבע לעצמו שאת הילדים שלו הוא יאהב בכל ליבו, שהם לא יצטרכו לעבור את הסבל הזה שהוא סובל. זה נתן לו את הכוח להשקיע כל כך הרבה בילדיו ולהתמסר אליהם. ועכשיו הוא מבין שיחד עם כל המסירות והדאגה, הוא בעצם ממשיך לעשות להם את מה שעשו לו.
“אני חייב להשמיע לך משהו”, אומר אליהו, הוא מתעסק לרגע ומפעיל את השיר. וכך מתנגנות להן בחדר, מילים כנות ואמיצות – “אמן על הילדים שלי, שלא יירשו את השריטות שלי, שיחבקו אחד את השני”, אני רואה שזה נוגע לו עמוק בלב. “השקעתי את כל כולי כדי שהם לא יירשו את השריטות המכאיבות שלי, ואני המום לגלות שבכל זאת הן עוברות אליהם, איך זה יתכן? כנראה אם אני לא יודע איך נראה חיבוק, גם הם לא יוכלו לחבק אחד את השני”.
“זו נשמעת תגלית איומה”, אמרתי לו, “ואתה גם מציע לכך הסבר מעניין – את מה שלא ראית ואפילו אינך יודע איך הוא נראה, כנראה שאינך יכול להעניק לאחרים. אם אין לך בלב ציור של אהבה וקבלה ללא תנאים, כיצד תוכל להעביר זאת הלאה? באמת, זוהי תופעה ידועה, והייתי רוצה שנעמיק בה יותר, כדי למצוא את הדרך לצאת ממנה לדרך חדשה”.
על המשך המסע המשותף – בע”ה בטור הבא.
