בטור הקודם נפרדנו מאליהו כשהוא נבוך ומבולבל מול התגלית המכאיבה – שאת השריטות שלו הוא מעביר הלאה לילדיו. את אותו דפוס של ביקורת וניכור שהוא חווה מאביו כילד, הוא משחזר מול ילדיו שלו. התוצאה היא שעם כל אהבתו אליהם, הוא גם מרחיק אותם ממנו.
“אליהו” אמרתי, “בא ננסה להבין יותר לעומק מה בעצם קורה פה. איך את הדבר השנוא עליך ביותר, אתה ממשיך לעשות לילדיך?”
התופעה הזו נקראת ‘העברה בין – דורית’. זו תופעה שבה דפוס של התנהגות הורית עובר הלאה גם לדור הבא. הילד שעמד מול דפוס זה, וכה סבל ממנו, נוטה למרבה הפלא לשחזר אותו שוב ביחסיו כהורה לילדיו.
מהי הסיבה לכך? דפוסי ההתנהגות אותם ראינו כילדים משפיעים על האופן שבו אנו חווים את המציאות, ועל תפיסות העולם הפנימיות שלנו. בלי שאנו מודעים לכך יש להם השפעה מרובה על מערכות היחסים שלנו.
תראה, אמרתי לאליהו, אתה סיפרת שהתרחקת מאביך ומכל מה שהוא מייצג. אבל אני חושב שזו תמונה חלקית של המציאות. מדוע? כי אתה גם מספר על כך שאתה חי עם ביקורת עצמית בלתי נסבלת. זה נראה שרק חשבת שהצלחת לברוח מכל מה שאביך מייצג, אבל באמת לקחת את הגישה שלו איתך בראש לכל מקום שאליו אתה הולך.
הבה נתבונן, מה מונח מאחרי גישה כזו של ביקורת קפדנית שאינה סובלת ואינה מכילה את המציאות? הייתי אומר שזהו חוסר אמון. אמון בסיסי בבני אדם.
למה כוונתי? אמון בבני אדם הוא היכולת להאמין בטוב הפנימי שנמצא בכל אדם, גם כשעל פני השטח זה לא מה שאני רואה. להאמין בכך שילדיי גם הם רוצים להתפתח לכיוון חיובי, והם יעשו את זה בקצב שלהם, לא בהכרח בקצב שאני מעוניין שזה יקרה. להאמין שהם יתקדמו בדרך שלהם, לא בהכרח באופן שאני מנסה להכתיב להם, ושגם דרך זו תהיה בעלת ערך רב, על אף שאיננה הדרך שאני בחרתי.
מי שחסר את יכולת האמון הבסיסית הזו, מוכרח לגייס לטובתו כלי מלחמה חזקים כדי להבטיח שילדיו ילכו בדרך הטובה. כלים אלו הם למשל – הביקורת, הקפדנות וההשפלה, וכל מיני כלי משחית אחרים שמטרתם להשפיע בעוצמה על ילדינו ללכת בעקבות הערכים שהצבנו לפניהם.
הביקורת, הקפדנות וההשפלה הללו היו עבורך בלתי נסבלים, וניסית בכל דרך אפשרית להתרחק מהם. אולם שורש הבעיה הוא, שמאחרי התנהגות בלתי נסבלת זו מונחת תפיסת יסוד עמוקה – “אין אמון בבני אדם, ולכן, שינוי אפשר להשיג רק בכוח”.
כילד הפנמת את האמונה השורשית הזו, לפיה רק דרך ביקורת וניכור אפשר לצפות לשינוי בחיים. פניני לשון כמו “תראה איך אתה מתנהג” או “מה יצא ממך” וכדומה, הלכו ונספגו בתוך מוחך, והשאירו שם את חותמם. תפיסת העולם שהתעצבה בתוכך היא מצד אחד ערכית מאוד, שמציבה רף גבוה של דרישות. ומצד שני, אין בה זכות קיום למי שאינו עומד בדרישות הללו. כך, יחד עם הסלידה שלך מהביקורת וכל חבריה, לא שמת לב כיצד אתה הולך ומגבש לעצמך את אותה תפיסת עולם של אביך, לפיה זו הדרך היחידה להתקדם בחיים והאפשרות היחידה להביא לכך שיצא ממך משהו.
עכשיו מאד ברור לנו מדוע על אף שכל כך סבלת מהביקורת וההשפלה, לא באמת הצלחת להיפטר מהם. לכן אתה ממשיך בדרך זו במערכות היחסים שלך, גם כלפי עצמך וגם כלפי ילדיך.
המפתח לדרך חדשה מתחיל בך עצמך. אליהו הילד עדיין מחכה ליחס מקרב, מכבד ואוהב. אם חשבת שהילד שבך כבר גדל, כנראה שאתה טועה. זה נכון שלצידו צמח והתפתח לתפארת אליהו הבוגר, המחוספס, זה שמצפצף על ביקורת ושאף אחד לא ישפיל אותו. הוא כבר נשוי ואב לילדים, וממש לא צריך שום מילה טובה מאף אחד. אבל עמוק בפנים, מתחת לכל העטיפות והכיסויים, מסתתר הילד אליהו הפצוע, שסבל כה הרבה השפלה וניכור. והוא עדיין שם מחכה – להכרה, לאמון בטוב שלו, לסבלנות לקצב שלו, לאהבה למי שהוא וכמו שהוא.
ועדיין לא מאוחר מדי לתת לו את זה.
אבל הפעם לא מאף אחד אחר, אלא ממך בעצמך. כאשר תבנה בתוכך אמון סבלנות וכבוד, יהיו לך כלים אדירים להתפתחות, וכבר לא תזדקק יותר לביקורת, להשפלה ולניכור כמנופים להתקדמות. אז גם תוכל להבין שבמקום הכי עמוק, אביך באמת אהב אותך מאד, ורצונו היה רק בטובתך. הוא רצה שתתפתח לאדם טוב וערכי, ולשם כך הוא הנחיל לך ערכים גבוהים וטובים. אולם חסרים היו לו הכלים הנכונים להעביר את הערכים הללו לעולם המעשה, וזה גרם לך סבל כה רב. כשיהיו לך הכלים הטובים והנכונים תוכל להכיר באהבתו זו.
כך יצא אליהו למסע שיקום יחסיו עם הילד הקטן שבתוכו, ומשם המשיך לשיקום מערכות יחסיו עם אנשים אחרים, ובעיקר כמובן, עם אשתו ועם לילדיו.
הקוראים הנכבדים מוזמנים לפנות למייל עם שאלות מהחיים שמחפשות מענה, וכפי האפשר נעלה אותן לדיון כאן במדור, כמובן ללא שום אפשרות זיהוי.
תגובה אחת
איך בונים את ה”אמון סבלנות וכבוד” לבד???