התכבדו מכובדים

הרב דב הבלין

ערב בהיר אחד, יושב לי רגל על רגל, מעלעל בחינמון הפרסומי הסמוך, לפתע צדה מודעה מעוצבת את עיני ‘יום עיון מרתק למחנכים – בנושאי חינוך’. כמה מפתיע. מיקום, שעות, מושבים, מרצים. קורא את הכל ובעיון. ואז, משפט המחץ: “כיבוד עשיר במקום, לאורך כל היום”. וואו, כיבוד! לא סתם כיבוד, עשיר! אני רץ ליום העיון. הגיוני לשקול את איכות הכיבוד ביום עיון אי שם בצפון, על מנת להחליט אם יש לי צורך ללמוד דברים חדשים. ממש חינוכי. למעשה, מבט ימינה ושמאלה, מגלה שמפרסמי המודעה דווקא צודקים. אין מה לומר, מבינים בתחום. גם אם הצבא לא צועד על קיבתו, כאמירתו של אותו צרפתי מאותגר גובה. אל קיבתו הוא לבטח צועד. ספרו לאנשים על סיר קוגל המתחבא אי שם, והם, בארשת פנים ממהרת, בכלל בלי כוונה. בהתעלמות מוחלטת מאוכל כמובן. יכבשו חיש קל את המקום בו הוא נמצא, ולא ינוחו עד אשר תנוח בידם חתיכה מהחום החום הזה. אם היה מדובר על אנשים שאין להם, ניחא. אם על חסכנים קיצוניים שביתם ריק מכל סוכר לבן וזו ההזדמנות היחידה שלהם להזין את גופם בפחמימות, אני מבין. אבל למה אדם נורמלי, שביתו מלא בקוקה קולה ועוגיות אוריאו (בהכשר מהודר, תירגעו), מושפע מהסיכוי למיץ כתום מוגז? למה בסופו של צום הוא נדחק בין ההמון בבית הכנסת ולועס רוגלעך קפואים למחצה, כאשר בביתו שוכנת לה עוגת גבינה פריכה ועסיסית? מה דוחף אותו לקום ממקומו בזריזות, לנוכח הנחת התפילין של שוורצבורד הכוללת ליקר אפרסק ועוגיות תמרים? (מייצרים אותם במיוחד להנחות תפילין, אין סיכוי שמישהו עובר בסופר וחושב, הנה העוגיות שכדאי לנשנש כל בוקר). אנחנו קטנים כל כך? כל מה שצריך כדי למשוך אותנו זה פחמימה? בדיוק כמו כל חיה אחרת בטבע? אני מאמין שיש הרבה הסברים לתופעה הזו. היסטוריונים יטענו שזה שריד מהשואה בה הורגלנו לחכות בתור ללחם. מחנכים יאשימו את העובדה שנדרשנו כילדים לחפש אוכל מסוגים שונים, כדי להשלים למבצע מאה ברכות. נוירולוגים יספרו על דופמין המופרש לנוכח האפשרות לאוכל, מה שמונע מחשבה הגיונית. קונספירטורים יסבירו שזה נובע מפרסום תת ספי של חברות המזון והאילומיניטי, המעוניינים לרצוח אותנו באמצעות סוכר לבן ומשקאות ממותקים. התובנה שלי (ששווה בערך כמו הקודמות אם לא פחות), היא כזו. אנחנו יצורים קהילתיים, אוהבים לחיות יחד. אין הרבה דברים שמבטיחים ‘יחד’. לא בטוח שלימוד משותף, או האזנה משותפת להרצאות, ימצאו לך שפה משותפת עם מי שלידך. לעומת זאת, אוכל, תמיד מאחד. כאשר פלוני שוקל אם לבוא למקום מסוים. האוכל שיהיה שם, מבטיח שיהיה לו מקום, הוא לא יהיה זר. הוא יאכל עם כולם. זה מרגיע. כך גם בסיום הצום. הרצון לקהילתיות נותן טעם מיוחד לרוגלעך אותם אוכלים יחד, יותר מעוגת הגבינה אותה תאכל בבית, בחיק המשפחה. אתה רוצה להשתייך. עד כאן אין פגם, הנקודה היא שאנחנו מנצלים את זה קצת יותר מידי. הכי פשוט למשוך את הציבור לשיעור עם הבטחה של סיר טשולנ”ט. ברור שקהילה תתגבש מהר יותר, אם יהיו פיצוחים על השולחן. רק שקהילה שתסתפק בזה, תהיה קהילה של אוכל. יתכן וחבריה לומדים מידי פעם, אבל לא בזה היא מגובשת. מקום טוב, הוא מקום שמשכיל להשתמש באוכל כאמצעי, אבל הגיבוש הוא תורני. אם כולם מחוברים לכולם בחלק התורני, הם לא יצטרכו את האוכל כדי לרצות להגיע. הוא יישאר אמצעי. יתכן כמובן שדווקא ההסבר על החסכים מהשואה הוא ההסבר הנכון, ואדרבה כמה שיותר אוכל יותר טוב. הבעתי את דעתי, אשמח אם תביעו את דעתכם (יש מייל לתגובות, אם תרצו). אני חייב לסיים, לפינקלשטיין נולדה בת, הוא הביא בורקסים, עוד רגע נגמר.