זיכרון בסלון

אריק אייזנפלד
יועץ נישואין ויזם קהילת חלקי בפ”ת

בימים אלו אותם הקדישו חכמינו לאבל על חורבן הבית, ישנה הזדמנות נדירה, לעצור
ולהתבונן רגע, במה שקורה בדבר הקרוב ביותר לבית המקדש – אולי אפילו יותר מבית
הכנסת הנקרא “בית מקדש מעט” – הבית הפרטי שלנו. כולנו מכירים את הגמרא “איש
ואישה זכו, שכינה ביניהם” כולנו חווינו את השמחה האדירה של חתונה, עליה אמרו חז”ל “כל
המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים” ולכולנו מונחות באיזו פינה בראש,
דרשות השבע ברכות בהן דיברו על הבית הגדול, המקום להשראת השכינה, של איש ואישה
החיים באהבה אחווה שלום ורעות.
לכולנו היו תקוות, חלומות ורצון עז לחיות את הזוגיות המאושרת ביותר, כזו בה שני בני הזוג
מתאחדים לנשמה אחת ומציאות שלמה עליה אפשר לברך “יוצר האדם”. השאלה שצריך כל
אחד לשאול את עצמו היא, כמה מזה נשאר כשחלפו השנים. עד כמה מאורעות החיים,
הקשיים, הפרנסה, גידול הילדים וכו’ לצד השחיקה של העולם, הותירו רשמים באותו זוג
אוהב ומבטיח מאז שיצא לדרך.
בעבר חשבתי שהמצב הכואב ביותר שיכול להיות כאשר אני פוגש זוג מתמודד שמגיע
לטיפול, הוא כאשר ישנם מריבות אין סופיות, וויכוחים בטונים גבוהים והטחת האשמות. עם
הזמן גיליתי, שהרבה יותר קשה כאשר אתה רואה זוג שכבר לא אכפת להם.
זה מתחיל באדישות למצב, התעלמות, ממשיך בניתוק של אחד מבני הזוג מהקשר, עד
למצב הנקרא בשפה הטיפולית “גירושין רגשיים” בו בני הזוג ממשיכים לחיות באותו בית
וכביכול נשואים, אך מבחינה רגשית הם מנותקים לחלוטין.
בעצם זה דומה מאוד למצב של הגלות. בתחילה, כאשר בית המקדש נחרב ועם ישראל איבד
את מקור הקדושה וההשראה האלוקית הם חשו את הכאב והאובדן. אך לאורך אלפיים שנות
הגלות, פשוט התרגלנו לזה. עד שאנחנו אפילו לא זוכרים שפעם היה אחרת, שבמצב
אידיאלי הקשר שלנו עם הבורא – צריך להיות באהבה ותקשורת גלויה.
הגמרא במסכת יומא מספרת דבר נורא: “אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל,
מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעוֹרים זה בזה, ואומרים להן: ראו
חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו
כרובים מעורין זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו
בדברים הללו, מיד הזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה.
רבותינו הראשונים הקשו את השאלה הידועה כיצד זה מסתדר עם מה שכתוב בגמרא (ב”ב
צ’ט) כי רק בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, היו פניהם איש אל אחיו ,וכאשר אינם
עושים רצונו של מקום פניהם אל הבית. כיצד ייתכן שבזמן החורבן, היו הכרובים מעורים זה
בזה? הרבה תשובות נאמרו על כך, אבל אולי זה הרעיון. רצה הקב”ה שגם בזמן הגלות יהיה
לנו את הזיכרון למצב האהבה שהייתה בינו לעם ישראל, ואף שיחלפו אלפי שנות גלות עדיין
יהיה לנו תמונה של המצב האידיאלי אליו נוכל להתגעגע ולכאוב, וכך יש לנו סיכוי לתקן,
כך גם בזוגיות, כדי לצאת ממצב האדישות והחוסר אכפתיות, צריך לעצור ולהיזכר מה היה
פעם, אין זוג שלא היו לו רגעים יפים, ואין מישהו שלא ראה בדמיונו את תמונת הזוגיות

המושלמת. צריך רק לחשוב על זה, לכאוב את החסר, לדבר על זה. אפשר לשבת לשיחה
מיוחדת על הנושא “איך היינו פעם” וכיצד היינו רוצים להיות. בלי האשמות, רק זכרונות וכאב
אמיתי על מה שלא אידיאלי, זה כבר תשתית לבניה וליצירה חדשה.
וכמו האמרה הידועה של נפוליאון שראה יהודים שבוכים בליל ת”ב: עם שכואב את העבר
וודאי יהיה לו עתיד.

תגובות והארות אפשר לכתוב למייל:  [email protected]