חי לפי התוכנית

הרב דב הבלין

הוא יצא לדרכו האחרונה… לעולם לא יחזור לבית הזה, או לכל בית אחר. אין הרגשה נוראה מזו. עומד בכניסה, מחזיק בידית. מבט אחרון, רגל ימין והחוצה. לא מאמין שהוא נפרד, לתמיד.

נלחצתם? הפעם בצדק. איש נפלא היה שוקי, צעיר בן ארבעים, בעל בעמיו, אב לארבעה נסיכים. איש מתוק. הוא אהב את החיים והם החזירו לו אהבה. חי נפלא, ניהל בית למופת. עד שלחיים נמאס ממנו, סופית.

התחיל בכאב ראש מציק, המשיך לחולשה בגפיים. יום רדף יום, בדיקה רדפה בדיקה, עד שהתקבלה האבחנה הסופית, הסופנית – אם תרצו. תפקידו של שוקי תם, הגיע הזמן להחזיר את הפיקדון ולהמשיך הלאה.

שוקי איש מאורגן. הוא לא טיפוס שימות וישאיר את הילדים לריב. עם קבלת האבחנה התיישב שוקי וסידר הכל. כתב צוואה מפורטת הנפתחת ב”היות ואין איש יודע את עתו”. השאיר את ממונו לנוות ביתו. ציווה על ילדיו לא לריב זה עם זה בשום אופן. חשף טפח על עצמו (”דעו כי כל ימי התרחקתי ממחלוקת כמטחווי קשת, אנא הקפידו על כך לעילוי נשמתי”) וחתם בדמע.

לא רק צוואה כתב שוקי, גם מכתב אישי לכל אחד מילדיו וחמישה מכתבים לרבנית. (לסוף השבעה, ליום הנישואין הבא, ליום ההולדת, ליארצייט, ועוד אחד בו ביקש ממנה להמשיך הלאה). לבתו בת החמש שהולכת להתייתם בגיל צעיר, השאיר סרטונים מרגשים אותם תראה כשתגדל. סיפר כמה הוא גאה בה בסרטון בת המצווה, הסביר שהוא שומר עליה מלמעלה בסרטון לגיל שש עשרה, והשתנק מבכי בסרטון שהועיד לחופתה. לא קל.

גם בכל ענייני הכספים טיפל שוקי. משכנתאות, הלוואות, חיובים קרובים. תפילין לילד. בעצם חוץ מלהזמין אוכל לשבעה הוא סידר הכל. בתי הקברות מלאים באנשים שאי אפשר להסתדר בלעדיהם. רק כי הם היו אחראים מספיק לוודא שיצליחו להסתדר בלעדיהם.

נשיקה רותחת למזוזה, עלייה למונית, שוקי בדרכו לבית החולים. נדלג על הכניסה, הקליטה, הבדיקות החוזרות ונשנות, ונגיע לחדרו של ראש המחלקה שם יושב שוקי, מפויס עם העולם, מוכן מנטלית לדרכו האחרונה.

”כמה זמן נותר לי דוקטור” שואל שוקי וחיוך קל על שפתיו, הוא כבר יודע, יהיה קשה להפתיע אותו. כמו כל סיפור נפלא, מגיב לו הרופא בחיוך. ”אין לי מושג כמה זמן נותר לך, אבל מהמחלה הזו לא תמות. אתה לוקה בכרוספדין עונתי, תתרחק מפרחי מגנוליה ושפמנונים, תוך שבוע אתה כמו חדש.”

שוקי ישב הלום רעם, נשוך נחש, עקוץ עקרב. מחשבות על גבי מחשבות התחרו על תשומת ליבו. הראשונה שעלתה בדעתו הייתה: עכשיו? אחרי שהכנתי הכל?!

אין דבר שאנחנו אוהבים יותר משליטה על חיינו. לתכנן בפירוט את העתיד ולהתכונן אליו. יש שיאמרו שזה מותר האדם מן הבהמה. לי אישית אין מושג. יתכן וגם החתול מתעצבן כשהתוכנית שלו לכיבוש פחי אשפה אסטרטגיים נכשלת.

אנחנו אוהבים את התוכניות שלנו, ותלויים בהן. בין אם הן מצליחות או נכשלות. אם אין להן היתכנות או שעבר זמנן. קשה לנו לשנות תפיסה, לזרום עם החיים. גם כשאנחנו מוותרים על תוכנית גרועה, אנחנו חשים עצב.

אם נעמיק בזה, אפשר להסביר זאת כך. כאשר אנחנו קובעים לעצמינו תכנית, אנחנו יוצרים לנו עתיד. שינוי מהותי בתוכנית, הליכה לדרך אחרת פירושה ויתור על העתיד שלנו. יתכן ונקבל בתמורה עתיד טוב יותר. אבל על העתיד שלנו, על מה שמבחינתנו היה המשך קיומנו ויתרנו.

אין זה סוד שאצל חלקים מאיתנו, זה לא המסלול אותו תכננו לנו הורינו, או אנחנו עצמנו. לכל אחד יש את סיבותיו, אילוציו, יכולותיו, ורצונותיו, שגרמו לו לבחור בדרכו. דבר אחד משותף יש לכולם, ההבנה שאין חובה להמשיך במסלול מסוים כי זה מה שחשבנו אתמול.

זה יכול לשנות חיים. לתפוס שהעובדה שעשינו משהו עד היום, אינה סיבה להמשיך ולעשות אותו. זה שאנחנו עובדים תשע שעות ביום, ואין לנו זמן לפתוח ספר, היא לא גזירת גורל. זה התאים לנו עד היום, אבל אפשר לשנות ולהשתנות. זה שהחלטנו להתנהל רוחנית באופן מסוים, זו החלטה נכונה לאתמול, אבל יתכן והיום היא כבר לא מתאימה. בואו לא נהיה מקובעים, לא מחויבים למה שעשינו עד היום, או למה שכל החברים שלנו עושים. אנחנו הבעלים על ההחלטות שלנו. לא הגרסה המוקדמת שלנו שהחליטה לפני 5 שנים ”כך אני רוצה להיראות”.

בואו נעצב את עצמינו כל יום מחדש, לא ניתן לאתמול לעצב אותנו.

[email protected] : לתגובות