חלקי בארצי

המרגלים אומרים “לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו”, ומתארים את הרגשתם מול יושבי הארץ: “ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם”. מולם עומדים יהושע וכלב הטוענים בלהט: “עלה נעלה כי יכול נוכל לה”. פירושים שונים נאמרו על חטאם של המרגלים שהיו ‘ראשי בני ישראל’, ועל שורש הוויכוח בינם לבין יהושע וכלב. מתורתו של רבינו ה’חפץ חיים’ (שמירת הלשון ח”ב, פי”ט) למדנו על גודל טעותם של המרגלים, טעות שרבים מאתנו טועים בה – גם בזמננו אנו. המרגלים שבו מארץ ישראל עם דיווח עדכני ומהימן על מה שהם ראו, ובכך הם לכאורה מילאו את שליחותם. טעותם הגדולה לא הייתה בסיפור העובדות, אלא בפרשנות שהם נתנו למה שהם ראו – פרשנות מוטעית שאסור היה להם לתת. לדעתם של המרגלים ארץ ישראל הקדושה ראויה הייתה להינתן רק לאנשים מושלמים – צדיקי עליון, יחידים ומיוחדים ותלמידי חכמים שארץ הקודש אכן מגיעה רק להם. אך לעם ישראל כולו, להמון העם שלא מזמן חטאו בעגל ובעוד חטאים – לעם במצב רוחני נמוך שכזה – לא מגיעה הארץ, והעם הפשוט לא ישרוד בה. מולם טענו יהושע וכלב: “ה’ אתנו – אל תיראום”. ה’ הבטיח את הארץ הטובה לכל יהודי שרואה עצמו חלק מכלל ישראל הנאמנים לה’, ששואפים לעשות טוב ככל יכולתם – ובמילותיו של הכהן הגדול: ‘הקב”ה אינו מדקדק על האדם להושיע אותו רק באופן שיהיה צדיק, רק אומר לו – לא אושיע אותך אם תהיה מורד ח”ו, ולזה סיימו יהושע וכלב ואמרו “אך בה’ אל תמרודו”, וכל זמן שאין אדם מורד בה’ לעקור את המצוות בכוונה, יוכל לקוות לכל טוב’. הזכות לקבל את ארץ ישראל היא משל על החלק שלנו בתורה, ועל השייכות שלנו לכל דבר שבקדושה. טעותם של המרגלים מתנחלת לצערנו בליבם של רבים וטובים מחברינו בוגרי הישיבות שיצאו אל עמל החיים, וכמו שממשיך שם החפץ חיים: ‘ומין יצר הרע כזה כמו של המרגלים נמצא גם אצלנו…שאם נשאל אדם למה אתה מתרפה מלימוד התורה, הוא ישיב לך, באמת אשרי מי שזוכה ללמוד תורה אבל מי יוכל לזכות לזה – אם לא אנשים יחידים היושבים בבית המדרש כל היום והלילה וכל מחשבתם דבוקה בה’. להנהגה כזו צריך להיות איש קדוש אבל לא אנשים פשוטים כמוני… אכן באמת זו טעות. לא חייבה תורה לבעל הבית שילמד כל היום וכל הלילה ולא יתעסק בפרנסה כלל, רק שיהיו עסקיו באמונה בלי תרמית ויקבע עיתים לתורה..’ לא בכדי תיארו המרגלים את הרגשתם דווקא כחגבים. דרכו של החגב לנתר למעלה למרחקים קצרים, לשוב מטה ולנתר שוב, ולא להישאר למעלה באוויר זמן ארוך. כך בדיוק הרגישו המרגלים, שכל דרגתם הרוחנית ועלייתם למעלה היא קטנה וחסרת משמעות, הם מנתרים ונופלים, ולא יכולים להחזיק שם ‘למעלה’ הרבה זמן. מול תחושת חגביות שכזו, כשיהודי מרגיש שהוא חגב, אין פלא שהסביבה כולה רואה אותו כחגב – “ונהיה בעינינו כחגבים” – ולכן – “וכן היינו בעיניהם”… אבל אם יהודי יאמין לגמרי שבכל לימוד או התגברות רוחנית הוא ‘אריה’ – גם הסביבה שלו תסתכל עליו כאריה.. אל תמרדו! זו עובדה מצערת, שאצל חלק מחברנו שיצאו אל עולם המעשה, קיימת תחושה של ‘או הכל או כלום’ – כלומר, ‘או שאני לומד כל היום – או שלא. ללמוד קצת זה לא שווה, וללמוד ‘דף היומי’ לא מתאים לי..’. תחושה הרסנית זו – מעבר לכך שהיא גורמת לניתוק הרסני מלימוד תורה, היא גורמת אט אט להתנתקות חברתית בפועל מעולם התורה – מציאות שעלולה להיות לה השלכות רוחניות לא רצויות. זו כנראה משמעותה של המרידה שאליה מכווין החפץ חיים בדבריו, כי אפשר למרוד בה’ ולא להאמין בו, ואפשר למרוד בה’ ולא להאמין לו שכל לימוד תורה או כל מצווה נחשבת בעיניו, לכן – “אך בה’ אל תמרודו” – תאמינו בו כי הוא מאמין בכם! פרשת המרגלים מלמדת אותנו להאמין בעצמינו, ובמשמעות הגדולה של כל לימוד או קיום מצווה כלשהיא שאנו עושים. הבה נאמץ לנו ‘רוח אחרת’ של אמונה בעצמנו, ובכל מאמץ תורני ורוחני שאנו מסוגלים אליו, כרוחם של מרגלי האמת, שהאמינו בכל כוחם בערכו של כל יהודי עובד ה’, ובזכות שיש גם לו לקבל את ‘הארץ הטובה’ – שהיא כאמור סמל לשייכות שלנו אל הקדושה.