חלקי ה’ אמרה נפשי

גם השבוע אני רוצה לצטט מייל שהגיע אלי בתגובה לטור הראשון, ואני מביא אותו בפניכם
כאן במלואו, כמו שאומרים: ‘לא נגעתי’:
שלום לך א.ב. בגיליון 186 פורסם טור תחת הכותרת ‘חלקי ה’ אמרה נפשי’ בו הצעת בפני
הקוראים שאלות שמטרידות אותך, בלי לייפות את הדברים. הנושא הראשון בו פתחת, היה
חיי היומיום במשרד, ותחושותיך המעורבות. ‘במשרד סביבי, כתבת, יש אווירה של חול,
מתירנות ונהנתנות. אני רוצה לזרום, כי ככה נחמד יותר, וזה טוב לעסקים. איך מצליחים
בכל זאת להציב גבולות? סיימת בשאלה.
אני רוצה לשתף אותך בהרגשות דומות שחוויתי כשהתחלתי לעבוד במשרד רואי החשבון בו
אני עובד. זה משרד גדול, שמאמין בחיבור חברתי בין העובדים, ולכן מלבד ימי כיף וגיבוש,
גם מקפיד על מפגשים חברתיים במשרד עצמו, חדר אוכל פעיל, וחדרי ישיבות מזמינים. אני
טיפוס ידידותי מטבעי, הקב”ה חנן אותי בקסם אישי ואני יוצר באופן טבעי קשר אנושי.
בקליל.
באחד הימים, הזמין אותנו חבר אליו הביתה. הרגשתי חלק טבעי מהחבורה, וכמובן
שהתייצבתי בשעה המיועדת. הערב היה נחמד מאוד, אווירה כייפית וזורמת, אוכל כשר
למהדרין, ובכל זאת הערב הזה מסמל אצלי את קו פרשת המים. את הרגע בו הבנתי
שהתבלבלתי קצת בדרך.
לא יודע לשים את האצבע, מה כל כך צרם. נושאי השיחה, החספוס או האווירה הקלילה
מידי. אבל בסוף הערב יצאתי בתחושה ברורה חדה ומוחלטת: אני לא שייך לכאן. זה לא
העולם שלי.
פתאום נזכרתי בראיון ההוא של עו”ד ר’ יעקב וינרוט ז”ל לאחר הפגנת המיליון מול בית
המשפט העליון לפני רבע יובל כמעט. בו הסביר בסערת רוחו, איך בבת אחת התברר לו עד
כמה הוא שייך לשבט שלו – החרדי: “ברחוב ז’בוטינסקי, ליד חנות כלי חרסינה, פתאום
שמעתי את השבט שלי צועק ‘שמע ישראל’. עצרתי את האוטו. הייתי מוכרח, ובכיתי. כי אני
כבר לפני שנים הגעתי למסקנה שאני שייך לאותה חבורה ארורה של הלא שייכים…
והשלמתי עם זה… ופתאום עברה בי תחושה אדירה שאני שייך”.
אם אני יכול להציע משהו, זה לעבוד על הגדרת הזהות הפנימית, על ההשתייכות – אולי
לקהילה או לקבוצה. אבל להיות שייך. זה עוגן חזק, ואחרי שעוגנים, אפשר להפליג רחוק. כי
תמיד יש נמל בית לחזור אליו.