חלקי ה’ אמרה נפשי

טור אורח

07/14/2023

13:30

הורדה (10)

הרה״ג ברוך צבי גרינבוים

פרשת בלק

בלעם והרשת החברתית
למרות נסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל, כשהוא ראה ” את ישראל שוכן לשבטיו ” כלומר ’שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה – שלא יציץ אחד לתוך אוהל חבירו’ או אז, הוא משנה את דעתו, מחליט לברך ואומר; ” מה טובו אוהליך יעקב “.
מה יש בעובדה הזו שאין בעם ישראל את תכונת המציצנות – כדי לשכנע אפילו רשע כמו בלעם – לברך את עם ישראל ?
כי העובדה שכל אחד מבין שיש לו בעולם תפקיד משלו, וכל מה שיש לו נועד כדי לממש את התפקיד שהוא רק שלו, כל זה מונע את הצורך להציץ לתוך הבית של השני, כי ’כל אחד והעניינים שלו’.
כשעין רעה כמו של בלעם רואה את זה, היא בעצם ’לא רואה’ כלום, אין לה שום כח, כי כל הכח שלה לראות ולהשפיע לרעה, זה עד כמה שהאדם עצמו מפקיר את ביתו לעיניים של כולם, ונותן להם להציץ..

כמה קל היום היה לבלעם להפעיל ’עין הרע’, בעולם שבו הרשת החברתית גורמת למציצנות של כולם בכולם..
הוא היה יושב לו בביתו משועמם, מדפדף להנאתו, ועוקב ומציץ באורח חייהם של חיות הרשת ושאר אישים ’קבצני לייקים’ – שמעלים כל הזמן על המוקד של ’עין רעה’ את ביתם ומשפחתם..

יהודי שיש לו עולם פנימי משל עצמו, שום לייק לא יגרום לו אושר- הוא פשוט יהיה מיותר..

סטטוס
לשבת

גם השבוע אני רוצה לצטט מייל שהגיע אלי בתגובה לטור הראשון, ואני מביא אותו בפניכם
כאן במלואו, כמו שאומרים: ‘לא נגעתי’:
שלום לך א.ב. בגיליון 186 פורסם טור תחת הכותרת ‘חלקי ה’ אמרה נפשי’ בו הצעת בפני
הקוראים שאלות שמטרידות אותך, בלי לייפות את הדברים. הנושא הראשון בו פתחת, היה
חיי היומיום במשרד, ותחושותיך המעורבות. ‘במשרד סביבי, כתבת, יש אווירה של חול,
מתירנות ונהנתנות. אני רוצה לזרום, כי ככה נחמד יותר, וזה טוב לעסקים. איך מצליחים
בכל זאת להציב גבולות? סיימת בשאלה.
אני רוצה לשתף אותך בהרגשות דומות שחוויתי כשהתחלתי לעבוד במשרד רואי החשבון בו
אני עובד. זה משרד גדול, שמאמין בחיבור חברתי בין העובדים, ולכן מלבד ימי כיף וגיבוש,
גם מקפיד על מפגשים חברתיים במשרד עצמו, חדר אוכל פעיל, וחדרי ישיבות מזמינים. אני
טיפוס ידידותי מטבעי, הקב”ה חנן אותי בקסם אישי ואני יוצר באופן טבעי קשר אנושי.
בקליל.
באחד הימים, הזמין אותנו חבר אליו הביתה. הרגשתי חלק טבעי מהחבורה, וכמובן
שהתייצבתי בשעה המיועדת. הערב היה נחמד מאוד, אווירה כייפית וזורמת, אוכל כשר
למהדרין, ובכל זאת הערב הזה מסמל אצלי את קו פרשת המים. את הרגע בו הבנתי
שהתבלבלתי קצת בדרך.
לא יודע לשים את האצבע, מה כל כך צרם. נושאי השיחה, החספוס או האווירה הקלילה
מידי. אבל בסוף הערב יצאתי בתחושה ברורה חדה ומוחלטת: אני לא שייך לכאן. זה לא
העולם שלי.
פתאום נזכרתי בראיון ההוא של עו”ד ר’ יעקב וינרוט ז”ל לאחר הפגנת המיליון מול בית
המשפט העליון לפני רבע יובל כמעט. בו הסביר בסערת רוחו, איך בבת אחת התברר לו עד
כמה הוא שייך לשבט שלו – החרדי: “ברחוב ז’בוטינסקי, ליד חנות כלי חרסינה, פתאום
שמעתי את השבט שלי צועק ‘שמע ישראל’. עצרתי את האוטו. הייתי מוכרח, ובכיתי. כי אני
כבר לפני שנים הגעתי למסקנה שאני שייך לאותה חבורה ארורה של הלא שייכים…
והשלמתי עם זה… ופתאום עברה בי תחושה אדירה שאני שייך”.
אם אני יכול להציע משהו, זה לעבוד על הגדרת הזהות הפנימית, על ההשתייכות – אולי
לקהילה או לקבוצה. אבל להיות שייך. זה עוגן חזק, ואחרי שעוגנים, אפשר להפליג רחוק. כי
תמיד יש נמל בית לחזור אליו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד כותרות

אקטואליה

אבלות חדשה ישנה

חיי המעשה

ערב חברה

אקטואליה בהלכה

כללי

ארץ ישראל שלנו

אולי יעניין אותך גם

A "Heder" an orthodox Jewish school
1965/01/01  Copyright © IPPA 03750-005-13  
                    Photo by Barzelai Avraham
התנערי מעפר החול
pexels-pixabay-161561
זכרונות מן העבר
_f33664f9-39b9-4ce5-9527-b38b301417be
לוח השנה היהודי - חלק ב'
WhatsApp Image 2022-07-28 at 18.26.55
ליל שישי של חלקי - הסיירת
סגור נגישות