חלקי והשלמתי

טור אורח

09/29/2023

13:56

_c5378b7e-b31b-46a2-afaf-8b7e2487e3c5

הרה״ג ברוך צבי גרינבוים

פרשת בלק

בלעם והרשת החברתית
למרות נסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל, כשהוא ראה ” את ישראל שוכן לשבטיו ” כלומר ’שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה – שלא יציץ אחד לתוך אוהל חבירו’ או אז, הוא משנה את דעתו, מחליט לברך ואומר; ” מה טובו אוהליך יעקב “.
מה יש בעובדה הזו שאין בעם ישראל את תכונת המציצנות – כדי לשכנע אפילו רשע כמו בלעם – לברך את עם ישראל ?
כי העובדה שכל אחד מבין שיש לו בעולם תפקיד משלו, וכל מה שיש לו נועד כדי לממש את התפקיד שהוא רק שלו, כל זה מונע את הצורך להציץ לתוך הבית של השני, כי ’כל אחד והעניינים שלו’.
כשעין רעה כמו של בלעם רואה את זה, היא בעצם ’לא רואה’ כלום, אין לה שום כח, כי כל הכח שלה לראות ולהשפיע לרעה, זה עד כמה שהאדם עצמו מפקיר את ביתו לעיניים של כולם, ונותן להם להציץ..

כמה קל היום היה לבלעם להפעיל ’עין הרע’, בעולם שבו הרשת החברתית גורמת למציצנות של כולם בכולם..
הוא היה יושב לו בביתו משועמם, מדפדף להנאתו, ועוקב ומציץ באורח חייהם של חיות הרשת ושאר אישים ’קבצני לייקים’ – שמעלים כל הזמן על המוקד של ’עין רעה’ את ביתם ומשפחתם..

יהודי שיש לו עולם פנימי משל עצמו, שום לייק לא יגרום לו אושר- הוא פשוט יהיה מיותר..

סטטוס
לשבת

מאז גיל 20 בו סגרתי את חובותיי לאגד.. אני משתדל לא לגעת במשהו שאינו שלי. לפני חודשיים,
נשארתי בבית לשמור על הילדים, כשאני מתכנן לנצל את הזמן ולהתקדם בלימוד משניות סדר
טהרות, אותם למדתי באותה תקופה. מי שלמד פעם טהרות יודע, שיש שלב בו בלי משניות קהתי זה
פשוט בלתי אפשרי. מכיוון שבבית יש לי רק פירוש הברטנורא, בלית ברירה קפצתי לבית הכנסת מול
ביתי ושאלתי ללא רשות “רק להערב” כרך אחד. זו חוויה די מפחידה, כיוון שבדורנו בית הכנסת
מצולם, ואחת לשבוע מתפרסמת מודעה: “אתה שלקחת בזדון ספרים אלו ללא רשות, ראינו אותך
במצלמות.. כדאי לך להשיב את הגזילה, ויפה שעה אחת קודם”. ולמרות זאת, לא התאפקתי,
בתירוצים שממילא אף אחד לא משתמש כרגע, וכמובן עד הבוקר אחזיר. בפועל זה נמשך כמה
שבועות ,התחמקתי מעיניו המאשימות של הגבאי, שכאילו רמזו לי בכל מפגש: ‘אני מכיר אותך גנב
משניות מדופלם’. בלילה בו סיימתי את הכרך, התגנבתי באישון ליל כדי להשיב את הגזילה למקומה.
 והנה פלא, ברגע בו נפרדתי בצער מהמשניות הגזולות, החל לצוף בזכרוני, הניגון של שמחת תורה
“שאו שערים ראשיכם”.. מהרגעים בהם הגבאי רודף להשיב את הספרים לארון, בעוד אנחנו גונבים
איתם עוד סיבוב. ואז הבנתי משהו: שמחת תורה פסגת החגים, זה הזמן בו כל אחד – ולא משנה
כמה למד במשך השנה – מקבל את הזכות להחזיק את ספר התורה. אותו ספר שבמהלך השנה,
מלבד הגבאים, אין לאיש גישה אליו מלבד בעליה לתורה, או בהגבהה וגלילה. פתאום הוא אצלך
בידיים ואתה רוקד איתו. מה סוד הפריווילגיה הנדירה הזו? אולי זו מהותו של החג הקדוש, הזכות
של כל יהודי לגנוב לעצמו כמה דקות עם התורה. גם אם במשך השנה אנחנו מרגישים פחות שייכים.
לכן רוקדים עם ספר תורה סגור ועטוף, כי זה לא שייך ללומדים דווקא, אלא לכל יהודי שיכול לעשות
את מה שהספר עצמו לא יכול – לרקוד בפועל. וכלשון הזוהר: “שמחת תורה – בו ישראל משמחים את
התורה”..
צריך לאמץ את זה כל השנה, לגנוב כל יום כמה דקות של לימוד תורה, למרות העיסוקים. זוהי זכותינו
וחובתינו, וזה בעיני העומק ברעיון הנפלא של חלקי בקהילתי, לכל אחד מאיתנו מגיע ביושר להיות
מחובר, ובעיקר בשמחה!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד כותרות

אקטואליה

אבלות חדשה ישנה

חיי המעשה

ערב חברה

אקטואליה בהלכה

כללי

ארץ ישראל שלנו

אולי יעניין אותך גם

A "Heder" an orthodox Jewish school
1965/01/01  Copyright © IPPA 03750-005-13  
                    Photo by Barzelai Avraham
התנערי מעפר החול
pexels-pixabay-161561
זכרונות מן העבר
_f33664f9-39b9-4ce5-9527-b38b301417be
לוח השנה היהודי - חלק ב'
WhatsApp Image 2022-07-28 at 18.26.55
ליל שישי של חלקי - הסיירת
סגור נגישות