הרב ברוך לב | מרבני ‘חלקי’ בקהילתי
השבוע, כך סיפר לי אחד מידידיי – חרדי עובד בהגדרתו, התפתח שיח במשרד עורכי הדין שבו הוא עובד, ובמהלכו אמר לו אחד מחברי המשרד: ‘שמע חבר, אתה חרדי אחר – אתה הרי חרדי עובד! ‘המשפט הזה’ – כך מספר לי החבר – ‘תפס אותי מאוד. באמת אני חרדי אחר? מדוע בכלל חושבים עלי שאני אחר’?
השיח הציבורי בתקופה האחרונה, סביב השתלבותם של החרדים במוסדות המדינה והצבא, יצר ערבוב עניינים אותו אני מבקש לחדד. ערבוב זה גורם נזק תדמיתי, וגם נזק אמיתי, לכלל החרדים העובדים. דומני שחידוד הדברים אותם השמעתי בפני ידידי, ולדבריו ‘סידרו לו את הראש’, יוכל לעשות טוב לעוד רבים מחבריי החרדים העובדים. ברור ומובן מאליו – שכל חרדי שהחליט בשלב מסוים, לצאת מהיכלה של תורה ולעשות לביתו, אינו צריך להתנצל על כך בפני איש. ‘בזיעת אפיך תאכל לחם’ היא גזירה אלוקית. יש מי שבזיעת אפיו אוכל מלחמה של תורה – אשריו ואשרי חלקו. ויש שבזיעת אפו עושה את מלאכתו נאמנה – גם ברוך יהיה.
אך גם עמלי התורה וגם העמלים לפרנסתם הם בני היהדות החרדית – הבנויה על שלל תפיסות השקפתיות יסודיות; לימוד התורה כערך עליון, התבדלות ערכית-התנהגותית מהמגזר הכללי, שבאה לידי ביטוי בקוד לבוש שונה וצריכת תרבות שונה, נאמנות וציות לגדולי התורה, השקעה עיקרית בחינוך הילדים לתורה ויראת שמיים, שמירת הלכה ברמה גבוהה, ערכי צניעות מוקפדים, יחס מורכב למדינה ומוסדותיה – אלו הם רק חלק מתפיסות היסוד של החרדיות, שבנתה את עצמה עם השנים, והציבה לחבריה חומות של הגנה בפני סכנות רוחניות שאיימו עליה. הדיון הציבורי – בו נשמעים קריאות שונות של שילוב והשתלבות, יוצר בלבול מסוכן, כי הוא ממתג ושם בסל אחד את החרדים העובדים כולם. כאילו כל חרדי עובד משתייך באופן אוטומטי לאלו הקוראים תיגר על כל תפיסות היסוד החרדיות. חרדים אחרים, חרדים שרוצים רפורמה, כבר לא משתייכים לזרם החרדי, אלא הם החרדים הישראלים חדשים.
אז זהו שלא. העובד ה שבחרנו לצאת לעבוד בשלב כלשהוא בחיינו – היא מציאות שאינה נוגעת כלל לשאר ערכי הבסיס של החברה החרדית. אין שום קשר בין היותנו עובדים לכתחילה כדי לפרנס את ביתנו בכבוד – לבין תפיסות שונות במגוון הערכים של כלל החרדים המיינסטרים. אין קשר בין אב חרדי שבחר לצאת לעבוד – לבין הערך החרדי לשלוח את כל ילדיו בתחילת שנות התפתחותם למוסדות שילמדו אותם רק תורה. אין קשר בין יהודי חרדי שעושה לפרנסת ביתו – לבין יחסו המתבדל לציונות ולמדינה או רמת נאמנותו לגדולי התורה, והוא לא מתנצל או שם את עצמו בעמדה מתרפסת בפני הסביבה הכללית שמחייבת אותו להיות ישראלי חרדי. אין קשר בין היותו של החרדי – עובד, לבין החלפת קוד הלבוש החרדי, ובדרך כלל – לחרדים העובדים המקפידים על קלה כבחמורה, יש גם נראות חרדית, והם משתייכים לקהילה תורנית מכובדת. לאלו, גם לא תהיה להם בעיה בקבלת ילדיהם למוסדות החינוך של המיינסטרים. (ואם הם לא מקפידים על הלכה – גם במוסדות הממ”ח עושים להם בעיות. מעיד כותב השורות על ניסיונותיו שלא צלחו להשפיע על מנהלי ממ”ח לקבל ילדי משפחות חרדים עובדים ‘שלא עמדו בתקנון שלנו’ …). לא כל חרדי עובד, הוא חרדי ישראלי חדש. לא כל תפיסה שמעודדת אנשים צעירים לצאת לעבוד – אם הם לא מרגישים שהם ממצים את עצמם בכולל האברכים – היא קריאה לשינוי של כל ערך חרדי מקודש – שהוכיח את עצמו כיעיל במשך השנים. אכן, אנו חרדים עובדים, בגאון ובשמחה, אבל איננו מתנצלים, איננו מרגישים נחיתיים, ובעיקר, איננו שבט שונה בתוך מדורת השבט החרדית.
אנו חרדים. נאמנים. נקודה.
תגובה אחת
הנה גישה רציונאלית ובהירה, משנתך סדורה ובפיך, אך הרשה לי להוסיף-כשאתה מציין “אנו עובדים בגאון” ושאר ביטויים מסוג זה-גורמים אנו בכך לטשטוש הערך העליון של לימוד התורה בפרט אחר החתונה, ובפרט שהדבר מתאפשר בדורנו אנו ברוב המקרים הן משום “מיתוק” גזירת ה”בזיעת-אפך” הן משום התערות נשותינו בעולם הפרנסה- כך שנכון יותר לנסח אתזה כך, “הן אמת, שאת ילדיי אחנך שהשאיפה המרוממת והאיכותית ביותר היא להיות “אברך-כולל” כשמו כן הוא, לומד ג’ סדרים, ולא חושש מצמצום כלכלי. אך בד בבד אחנך את בניי, שאם לפי דעת התורה שתהיה בו ובכפוף להתייעצות עם רבותיו יתברר שרצון השם ממנו לצאת לשוק העבודה, הן מכורח כלכלי, הן מסיבה ריגשית בלתי נפתרת, הן משום שסתם לא הולך לו בלימוד, יעשה זאת בני בגאון, ובהבנה בוגרת שזהו רצון השם ממנו. ולא בהתרפסות ובהרגשת “דיעבד”, כי אדם גדול הוא זה שעושה מה שרוצה השם ממנו!”
לעומת-זאת, חינוך הממסמס את ערך לימוד התורה, באיצלטת “תורה עם דרך ארץ” ושצריך לעבוד ואיך תשב תלמד מה עם פרנסה וכדו’, הינו קיום הבלבול וחיזוק חדירת ערכי המערב לבתי מדרשנו.
בברכה, מאת אברך ג’ סדרים כי כך כיף לי וטוב לי וזה רצון השם ממני.