ברוך רענן
השבוע, שוחחתי עם אחד ממנהלי מוסדות הממ”ח לבנים באחת הערים המתפתחות, וניסית לשכנע אותו לקבל לבית הספר שלו ילד חמוד שקיבל מטעם בית הספר שלו מעמד של ‘מסורב קליטה’… הילד, בן למשפחה חרדית בה שני ההורים עובדים לפרנסתם, האב בוגר ישיבה והאם בוגרת סמינר חרדי מוכר. הם שלחו טופס רישום לבית הספר ולאחר שלא הוזמנו לראיון קבלה, הם ביררו טלפונית ונאמר להם בנימוס במזכירות בית הספר שהילד לא התקבל.
ההורים פנו בבקשת עזרה אל כותב השורות שמכיר אישית את מנהל בית הספר. תוך כדי שיחה עם המנהל, הסביר זה האחרון שהנהלת בית הספר ביררה על המשפחה של הילד ו’הם לא מתאימים לרוח בית הספר’. שטחתי תמיהה בפני המנהל הנכבד: “אם יורשה לי לשאול, הרי בית הספר שלך הוקם עבור ‘משפחות החרדים העובדים’, וההורים הללו ממש מתאימים, הם חרדים, הם עובדים, הם משלנו, למה שלא תקבלו את הילד שלהם, שכל רצון ההורים שלו שהם יתחנכו במוסד חרדי?”
המנהל השיב לי תשובה כנה וכואבת – כך אני חייב לציין – שאותה הייתי מבקש לחלוק איתכם. תמצית תשובתו הייתה, שאכן בית הספר הוקם במטרה לתת מענה למשפחות חרדיות, שרצו לתת לילדים שלהם לימודים נוספים מעבר ללימודי הת”תים המסורתיים, אך “בית הספר שלנו נועד למשפחות חרדיות, ולמשפחה חרדית יש קודים בסיסיים שמגדירים אותה כחרדית. זה קוד לבוש חרדי בסיסי, זו צורת התנהגות חרדית בסיסית, זה מצריך רף כשרות גבוה וזה מחייב שייכות קהילתית בסיסית – לקהילה חרדית כלשהיא. ההורים היקרים הללו”, כך המנהל, “לא עומדים כמעט באף קריטריון שמאפיין את המשפחה החרדית הקלאסית”, כלשונו.
נדהמתי מתגובתו. אמרתי לו שיסלח לי, אבל הוא נשמע לי בדיוק כמו מנהל קלאסי של אחד מהת”תים הידועים בעירו המיועדים לבני האברכים, ואם הוא נשמע כמוהם, אני לא מבין בדיוק מדוע היה צורך לפתוח את הממ”ח השכונתי. הוא השיב לי בכאב, שדווקא ממני הוא ציפה להבנה.
הוא השיב לי תשובה, שהשאירה אותי נאלם דום. “אתה”, הטיח בי, “ועוד רבים אחרים, חושבים שאם פתחנו בית ספר עם תגבור לימודים כללי, זה אומר שאיננו רוצים חינוך חרדי מובהק? זו ממש טעות. אנחנו חרדים לגמרי. נקודה. לחרדיות יש קוד ואותו אנחנו אנחנו חייבים לשמור, אם לא נשמור אותו, אין לנו זכות קיום מול בתי הספר של הממ”ד. אתה מבין אותי? רוצים הורים להתלבש איך שרוצים, לאכול מה שרוצים, להסתובב איפה שרוצים – שיתכבדו וירשמו את ילדיהם לממ”ד. זוג ההורים שאתה מבקש להכניס את הילד שלהם לא מתאים לנו”.
סיימתי במהירות את השיחה הכואבת הזו והבטחתי לחזור אליו עם תשובה הולמת. אחרי כמה ימים בהם אני מהרהר בשיחתי עם אותו מנהל ולא מוצא תשובה שתספק אותו, ואחרי שאני מחפש מענה עבור אותם הורים יקרים שפנו אלי, אני תוהה עם עצמי, האומנם הצדק עם אותו מנהל? האם לחרדיות יש גבולות שצריכים להיות ברורים, לכל אותם הורים חרדיים שמבקשים להתהדר בתואר הכבוד של היותם ‘חרדים’, או שגבולות החרדיות ניתנות לפרשנות עם גבולות אפורים ורחבים? האם מנהלי הממ”ח יכולים להרשות לעצמם שלא לקבל לבתי הספר שלהם ילדים שהוריהם רוצים בשבילם חינוך חרדי – אבל בחייהם האישיים החרדיות לא נוכחת מספיק?
במילים אחרות בעצם, אני שואל את עצמי בימים אלו ‘מיהו חרדי’?
אני בטוח שגם לכם יצא להרהר בשאלה זו מדי פעם. אם גיבשתם לעצמכם דעה בעניין, והורים נכבדים ויקרים של ‘מסורב קליטה’ יפנו אליכם בבקשת עזרה – לפחות אתם תדעו מה לענות למנהל הממ”ח…
תגובה אחת
ראשית יפה כתבת, אבל דווקא במערכת כמו חלקי שבה מנסים ליצור שייכות לחרדי שעומל לפרנסתו אפשר להבין יותר את כוונתו של המנהל, כי כנראה שאתה וגם הוא מסכימים שחיבור לקהילה משפיע בצורה חיובית מאוד על אורח החיים.
לגבי התשובה של המנהל – אין ספק שאין בזה שחור ולבן, גם בתוך הממ”חים יהיו רמות שונות של חרדיות בהיבט הרוחני וגם בלבוש ובסגנון הדיבור, אתה הרי מבין שאינו דומה בית חרדי שיש בו טלוויזיה, סרטים, הליכה מעורבת לחופשות וחופים וכו’ לבית חרדי שבו ההורים מקפידים על תקנון מחמיר יותר ואי חשיפה של הילדים לרחוב… ולכן עם הזמן המנהל הזה יסווג/ינסה לסווג את התלמוד תורה שלו כמקום המיועד למשפחות שאולי מחפשות את האקדמיה בהמשך הדרך עבור ילדיהם אבל לא את המתירנות של הציבור החילוני..
ואם אתה מתחבט בימים אלו בשאלה מיהו חרדי אנסה להוסיף שאלה לדבריך: מה ההבדל בין החרדי למסורתי? באיזה תפר אדם הוא חרדי? וכי צבע הכיפה הוא הקובע? גם אם הוא לצורך העניין יכול ללכת עם ילדיו לפסטיגל וגם לחוף מעורב? או שגם צבע הכיפה אינו חשוב והוא יכול לחבוש כיפה אמריקאית/סרוגה/אבל להקפיד קלה כבחמורה בהלכות השולחן ערוך ואז הוא כן חרדי?! כוונתי היא שבדור שלנו במיוחד בעידן הרשתות החברתיות המילה חרדי לא יכולה לפתוח דלת, ולו דלת ‘קלילה’ כמו ממח לילדים, כי כבר אין משמעות להגדרות של חרדי ויש לבחון כל משפחה לגופה.