במהלך השבוע האחרון נפטר לבית עולמו הגה”צ ר’ אורי זוהר זצ”ל. לרבים מאיתנו הוא היה דמות של בעל תשובה, מזכה הרבים גדול, ותו לא מידי. היו רבים שהכירו גם את דמות התלמיד חכם שבו, המתמיד שלא פסק פומיה מגירסא, שזכה לידיעה נרחבת בחלקים גדולים מהתורה, למרות ההתחלה המאוחרת שלו.
אך בעבורי, באופן אישי, הרב אורי זוהר היווה דמות חשובה מאוד, דמות שאני חייב לה הרבה בחיי הרוחניים.
נער צער הייתי, אפילו ילד, בגיל 12. ילד שגדל כל ימיו בין החכמים, בבני ברק השמורה והמגוננת, עיר של חכמים וסופרים. זכיתי לגדול אצל הורים גדולים, שנטעו בנו את הביקוש לאמת, ואת המחויבות חסרת הגבולות לאמת. ובגיל 12 התחילו לנבוט בי שאלות על אמיתות התורה. מי אמר שהכל אמת?
כילד שמור במשפחה שמורה לא העזתי להעלות את השאלות על דל שפתי, והסתובבתי תקופה ארוכה שבור ורצוץ, אכול ספקות ותהיות, מבלי כתובת לפרוק אותן.
עד שגיליתי את ספרו של הרב אורי זוהר: “לא נתנו צ’אנס”. בספר הזה הרב אורי זצ”ל מגולל את סיפור חייו, מה גרם לו לחזור בתשובה. הספר עמוק, מתפלסף, וממש לא מתאים לרמתו של ילד בן 12. אך עבורי הוא היה מים קרים על נפש עייפה. קראתי אותו וחזרתי וקראתי, ובמעט שהבנתי היה די בכדי לפתור את השאלות, בכדי להבין שהעסק פה מבוסס ורציני.
מאז אני מסתובב בתחושת הכרת הטוב לאיש הצדיק הזה, שמבלי ידיעתו ומבלי שיתכוון נתן לי, ומן הסתם לעוד רבים כמוני, תשובות לשאלות מנקרות, שלא היה להם את מי לשאול.
עתה, לאחר פטירתו, נטלתי לידי שוב את הספר המתוק והעמוק הזה, וניסיתי לטעום את הטעם שוב. והפעם – ממבט של אדם בוגר שכבר חיבר בעצמו כמה ספרים. וגיליתי דבר מדהים: הספר כתוב בצורה הכי לא ספרותית שאפשר. הוא מתלהב, קופץ מנושא לנושא, חוזר ומתנצל מדי שני פרקים שהוא מקדים את המאוחר, והוא שוזר תובנות מעמיקות בתוך סיפור שוטף, בלי שום מבנה לוגי או כרונולוגי מסודר. ההרגשה של הקורא בספר הינה שאין כאן ספר אלא בן אדם יושב ומשוחח, ששופך את כל הרעיונות העולים במוחו.
אבל הספר מסתיים במשפט ששפך לי אור על כל הספר ועל דמותו של מחברו, משפט שלא זכור לי שראיתי בשום ספר אחר: “הלוואי ויכולתי לקרוע את סגור ליבי לפני כל קורא ולהראות לו שדברי כנים. הלוואי ויכולתי לחשוף את מוחי לפני כל קורא, ולהראות לו איך התורה משכילה את השכל בדרך האמת. הלוואי והלוואי… אבל זה בלתי אפשרי”.
במשפט זה הרב אורי זצ”ל מגלה את היחס שלו אל היהדות.
ראיתם פעם אדם מתאר לחברו נוף מדהים שהוא רואה בזה הרגע מהחלון? הוא לא מדבר בצורה מסודרת, הוא מדבר בהתלהבות, בקריאות נרגשות: “וואו, אתה חייב לראות את השמים! איזה כחול עמוק, ואיזה עננים! ואיך ההרים מתמזגים בהם! יו, ותראה את העצים! טוב, אין לי מילים, חבל שאתה לא רואה את זה בעצמך”…
זה בעצם הרעיון העמוק של הספר. הרב אורי זוהר דיבר על היהדות לא כעל נושא מחקרי שעמד במבחן הלוגיקה, אלא כעל דבר מוחשי, צבעוני, חי ואמיתי, שממלא לו את כל המרחב, את כל הרגשות, צובע לו את כל החיים בצבעים עזים. הוא כותב כמו אדם מתלהב, שלא מסוגל לאצור בתוכו את התובנות שלו, ופשוט שופך אותן החוצה בהתפרצות בלתי נשלטת. בלי סינון ובלי סדר.
זה לדעתי הסוד שלו, שאולי הוא פשר הלהט המדהים של האדם הזה, שבגיל כה מבוגר הפך את חייו על פניהם, ולא נח ולא שקט עד יומו האחרון מלהרחיב את גבולות הקדושה, להביא עוד בנים אובדים לחזור לחסות בצל כנפיו של הקב”ה, ומלמצוץ בעצמו כל מילה בתורה בתאווה ובתשוקה בלתי נגמרת:
הוא ראה את האור שבתורה. הוא פשוט טעם אותה, באמת.
וזו נקודה שאפשר ללמוד ממנו, דווקא לאנשים כמונו שזכו להיוולד במקום הנכון, בבתים חרדיים ובתוך הקהילה החרדית השמורה והנקייה.
בעיתונות החרדית, וכן במודעות הרחוב, הדגישו את העובדה שהוא השיב רבים מעוון, ושהוא בעצמו עזב בגבורה את עולמו הקודם והשקיע את כל חייו בעבודת השם. הרושם השטחי שהתקבל הוא שהייתה כאן דמות שעשתה את המקסימום בעולם שלה, עולם התשובה ועולם הקירוב. אבל זה הרבה יותר מזה, זה לא דמות של בעל תשובה או של מזכה הרבים. זו דמות של עובד השם שראה את העולם התורני שאנחנו גדלים בו מגיל אפס – בצורה מוחשית, זוהרת ובוהקת.
דווקא אנחנו שנולדנו אל חיי התורה ואל לימודה כאל דבר המובן מאליו – עלולים להחמיץ את ההתרגשות הזו, את הלהט הזה, את האור הגדול הזה. כי אנחנו רגילים אל התורה, ומעולם לא ישבנו ללבן את יסודותיה ממבט של אנשים בוגרים.
העולם העצום של התובנות היסודיות על החיים – מה משמעותם בכלל, מה המקום שלנו בעולם הגדול הזה, איפה המקום שלנו מול הקב”ה, מה זה אומר להיות יהודי, ו- כן, מה יסוד האמינות והביסוס של כל התורה – נשאר ללא טיפול. הכל מונח באיזו שהיא מגירה נסתרת, בתחום הידיעות המעומעם, שלא נוגעים בו אף פעם בצורה ישירה, מתוך מחשבה שאולי זה מיותר.
וכאן הייתה לנו היכרות עם דמות של אדם שהגיע מבחוץ, שכבר טעם את הכל, שבא לבחון את הכל במשקפים ביקורתיות של שמאלני אשכנזי ציני – והלך שבי אחרי אור התורה, ונכבש בקסמיה כליל. כי הכל כאן חי, ואמיתי, ומאיר, ומחבק, ומקיף, ומחבר, הרבה הרבה יותר ממה שהתרגלנו. זו הנקודה המרכזית: יש לחדד בתוכנו את המסרים הפשוטים, הכביכול מובנים מאליהם. הם ממש לא מובנים מאליהם.
השבוע התבקשתי לדבר בפני בנות סמינר, ודיברתי על היסודות של הקמת בית של תורה. התמקדתי יותר בחלקים המעשיים וההתמודדויות מול המורכבות של הדבר, אך פתחתי את השיחה בהסבר קצר למה בעצם כל כך חשוב לקב”ה שנלמד, ולמה חשוב לעזור ללימוד התורה. ההקשבה המלאה ששררה, הריתוק המוחלט – לימדו אותי שהרבה דברים יסודיים צריכים פתיחה מחדש, וליבון מעמיק של אנשים בוגרים.
תופעת “לא נתנו צ’אנס” עלולה להיות קיימת גם אצלנו. דווקא משום שגדלנו על ברכי הקדושה, לא נשאר לנו זמן לבחון את הקדושה מחדש. בהחלט יש לנו הרבה מה לקחת מדמותו של האיש הצדיק הזה, גם לנו כחרדים מבטן: לחיות את הכל, את כל מה ששמענו אי פעם בגיל ילדות, אבל באמת.
