יושבי שער ועומדי בפתח

כשבלעם ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה מול זה, ידע שנכשל, שלא יצליח
לקללם. נראה לנו שמי שמכוון את פתחו שלא כנגד פתח שכנו – מכבד את הזולת,
דואג שלא ירגיש חשוף מידי, ושיהיה לו נוח. אבל האמת עמוקה הרבה יותר. מי
שֶׁמַפְנֶה את פתחו מפתח זולתו, מבין את הגיוון העצום הקיים במין האנושי כולו. מבין
שאין אדם שדומה לחברו, אין נפש שדומה לזולתה. כלל איתן, חזק, המתנהג
באחידות, ומכיל “רק” את הדומים לכלל הקבוצה, ודומים זה לזה – גורם ליחידים
להרגיש כלואים, מתוסכלים, עצובים ומחפשים מקום. תרים אחר אפשרות לתת ביטוי
לייחודיותם בהבנת החיים, במחשבה על העתיד, ברגישויות העבר, באופי ההורות
שמותאם להם, ומעל הכול באורח הזוגיות שמעצים אותם.
קליניקה טיפולית, בין בשעת היחיד, ובין בשעה שהיא מכילה זוג, מבקשת לסייע לכלל
הפונים – להרגיש כל אחד בשעתו שלו – ייחודי, אישי, חשוף ומודע לרבדים העמוקים
של נפשו. פעמים רבות טיפול מתחילתו ועד סופו עוסק “רק” בשאלה הבאה: האם יש
מקום בכלל אליו אני שייך, שיכול להכיל רגשות מסוימים? התנהגויות מסוימות? אורח
חיים, לבוש, יחסים, חשיפה, הפנמה ועוד…
באי בית הכנסת בליל שבת נראים כדבוקה אחת אחידה, לבושה מצוחצח, “מקטירה”
מגוון בשמים שנעשה לענן שובה תודעה ומענג. ושרה באחידות “בואי בשלום”. אולם
האמת היא שאין בית אחד דומה לזולתו ותודה לנו, לכולנו שאין פתחינו מכוונים זה
כנגד זה. האחד עייף מתלאות החיים, זולתו חרד ממצבו הכלכלי, השלישי בספסל לא
מצליח ליצור הרמוניה בשולחן השבת. והרביעי עסוק לבל ישימו לב אל הקורה
לאחרונה בינו לבין רעייתו.
כולנו רגישים, כולנו זקוקים, כולנו חוששים איך נישפט אצל זולתנו. וכן, גם איך נישפט
אצל עצמנו. הרגישות מייצרת מצוקה לא מדוברת. מצוקה לא מדוברת מייצרת תסכול,
התכנסות, בדידות והגלגל חוזר על עצמו.
אל היחיד אומר: בחר לך שעה של שקט, שעה של התבוננות, שעה בה תנסה להעז
לפתוח את פתח הגיונך אל עולם הרגשות שלך. בלי לשפוט, בלי חרדת ה”מה יגידו”
אלא פשוט כדי להתחבר את החיבור הכי משמעותי שאדם זקוק לו בעולם, זה שכאשר
בלעם הרשע שם לב לקיומו, הוא הבין ששום קללה בעולם כבר לא תתחבר אל מי
שמחובר בו.
החיבור שבהתקיימו, כמעט ואין צורך בתשובה לשאלה “לאיזה כלל אני שייך” החיבור
לעצמך באמת.