ימים ספורים

ספירת העומר הנספרת בתקופה זו, היא מצווה הדורשת התבוננות. מה משמעות הספירה הזו, הרי סיכום הימים והשבועות ידוע מראש? דומה הדבר לאדם היודע בדיוק כמה כסף יש לו באמתחתו, והוא סופר אותו שוב ושוב, וכי זו ‘ספירה’ שיש לה משמעות כלשהי? יתרה מזאת. מה עניינה של מנחת העומר שקרבה זה עתה, יום לאחר ליל הסדר, לספירה היומית ארבעים ותשעה ימים אחריה? מהי בעצם המשמעות המילולית בברכת הנאמרת לפני הספירה: ‘וציוונו על ספירת העומר’, איזה ‘עומר’ אנו סופרים, ומהי ההבנה הפשוטה במילות הספירה היומיומית – ‘היום כך וכך ימים בעומר’? ההסבר המקובל שאנו סופרים את הימים מהקרבת מנחת העומר – ואכן אין קשר בספירת כל הימים למנחת העומר – אינו מתקבל על הדעת, בפרט שמילות הברכה ‘על ספירת העומר’ מצביעות על קיומו של קשר הדוק בין מנחת העומר – שקרבה זה מכבר לכל יום מימי הספירה. דומה שמצוות ספירת העומר במשמעותה המילולית דורשת ביאור. בנביא מצוינת העובדה שבני ישראל אכלו את המן שירד להם מהשמיים עד ט”ז בניסן – יום הקרבת מנחת העומר: “ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה (יהושע ה, יא) – ומאז אכלו הנכנסים לארץ מתבואת הארץ – לא לפני שהקריבו את מנחת העומר. עובדה זו אינה מקרית והיא מתפרשת יחד עם ההסבר על מהותה של מנחת העומר במדרש רבה: ‘אמר רבי ברכיה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור להם לישראל כשהייתי נותן לכם את המן – הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם, כדכתיב “עומר לגולגולת”, ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר – אין לי אלא עומר אחד מכלכם. ולא עוד, אלא שאינו של חטים, אלא של שעורים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: ‘והבאתם את עומר’. למדים אנו שעניינה של מנחת העומר בא להחדיר בעם ישראל את האמונה היסודית, שכל השפע הגשמי הניתן להם מעכשיו בארץ הקדושה הוא שפע אלוקי – בדיוק כמו המן שניתן לכל אחד ישר מהשמיים. ככל שיאמינו עם ישראל שה’עומר’ – כלומר כמות המזון הנצרכת

לכל אחד, ‘עומר לגולגולת’- ניתן להם בהשגחה האלוקית –כך אכן יזכו הם לכל העומרים הנצרכים להם בחייהם. זוהי משמעותה של ספירת ‘העומר’. ספירה היא בעצם הענקת חשיבות לדבר הנספר. כשיהודי עומד בתחילת תקופת הקציר, ובכל יום משבועות הקציר הוא מצהיר, שהוא מאמין שהשפע שאותו הוא מקבל – הוא בזכות אמונתו ברעיון של מנחת העומר, אמונה עמוקה שבזכות העומר שקרב במקדש, הוא יקבל כל יום את העומר האישי לו הוא זקוק – אזי הוא ‘סופר’ ומחשיב את היום הזה. בספירתו את היום העומד לפניו הוא מחשיב אותו כעוד יום של חיזוק באמונה. הוא יוצא לעבודת יומו מתוך אמונה ב’עומר התנופה’ – שהיו מניפים אותו אל על ולכל הצדדים, כדי להראות שכל השפע מגיע מהשמיים, ובכך הוא ‘מושך’ את השפעת מנחת העומר אל תוך חייו. נמצא, שהרעיון הבסיסי במצווה ‘לספור את העומר’ הוא להחשיב כל יום מימות הקציר לאור האמונה במסר של מנחת העומר. ללא ספירה זו, יהיה זה עוד סתם יום עבודה לא נחשב. אך כאשר היהודי נעמד בכל יום ומצהיר על כך שהיום הבא לא יהיה סתם יום של עבודת קציר נטולת אמונה, אלא עוד יום ספור וחשוב ‘בעומר’ דהיינו באמונת העומר, יום של עבודה באמונה, הרי הוא מחשיב את ימיו ונותן בהם טעם רוחני של אמונה בה’. תורה ואמונה הבנה יומיומית זו, שכל יום עבודה הוא ‘יום של אמונה’, היא ההכנה הראויה ביותר לקראת חג התורה המתקרב. הכרזה אמונית זו אמורה לגרום לכל יהודי שמחשיב את יומו ואת עצמו להתחזק בלימוד תורה – שיעמיק את אמונתנו בה’.