בפעם הראשונה שבה אני כותב טור בעלון זה (שזכיתי להעלות אותו מדי שבוע באתר כיכר השבת), אני
מאמין שתסלחו לי אם אצא קלישאתי מדי, ובפעם הבאה שאכתוב, תהיו סלחניים כלפיי.
במקום מעשיות וסיפורים יפים, אגש מיד למה שאני רואה כעיקר.
ישנה בעיה שרבות כבר דובר בה, אך עדיין היא רלוונטית, מכיוון שהיא מטרידה כל בחור ישיבה שספג
מושגים נעלים בישיבה – והיה ספון בתוך 'תיבת נח', אך התחתן, ב"ה נולדו לו ילדים ועול הפרנסה – או חוסר
השקיעות שלו בלימוד, הובילו אותו לצאת לעולם הגדול ו"לקיים את הכתובה" עליה הוא חתם.
המעבר החד הזה, מהעולם הרוחני לגשמי יוצר – לפחות אצל רובינו, כך אני מאמין – קונפליקט גדול.
מצד אחד, אנחנו אומרים לעצמנו – יצאתי לעבוד, והערך העצמי שלי משתנמך. אני כבר לא 'בן תיירה', אני
שווה עכשיו הרבה פחות, ממי שממית את עצמו באוהלה של תורה.
אך מצד שני, תחושת היוהרה גוברת. הנה, עכשיו אני סמוך על שולחני, ולא זקוק לנדבות כמו האברכים
הדלפונים, העסוקים כל היום ב'דקדוקי עניות'. יש לי כסף, מעמד, אנשים צריכים אותי ופונים אליי, אני מקבל
כבוד גדול, ואני מתחיל להסתכל על האברכים בזלזול ובחוסר כבוד.
מה עושים? אני סבור, שהגבולות שהיו עד לפני מספר שנים ברורים מאוד – הטשטשו מעט. למשל, בתחום בו
אני עוסק, יש הרבה אנשים שצריכים אותי, כן, במיוחד האנשים החזקים בחברה החרדית, ואני יכול לנצל
זאת, גם כדי שיקבלו את הילדים שלי למוסדות החינוך הטובים ביותר, גם להיות מקובל בקהילה ועוד.
אז מה אני אומר לעצמי? תראה, אם היית נשאר בכולל, היית עוד אברך, ואף אחד לא היה מסתכל עליך. זאת
למרות שאברך, מבחינת ההשקפה הנכונה שקיבלנו והחברה החרדית אמור להיות פאר היצירה, אך בעלמא
דשיקרא בו אנו חיים – בואו נודה על האמת – זו לא המציאות.
יש לי עוד הרבה מה להאריך, אך מכיוון שחברי הטוב מהישיבה – עורך הגיליון, הגביל אותי בתווים, אקצר
ואגיע לפואנטה.
חשיבותו ונחיצותו של 'חלקי', מלבד הערך הגדול בקהילתיות, היא העובדה שהוא משקף לנו מה החשיבות
האמיתית בחיים שלנו – שזה כמובן לימוד התורה, וגם מעביר מסר חינוכי חשוב לילדים. נכון, אנחנו (האבות
העובדים) לא בדרגה של אברכים, שממיתים עצמם וכו', אבל הדבר הכי חשוב לנו בחיים – זו התורה ואנחנו
רוצים שזה יעבור אליכם – הילדים שלנו, ש"אין לנו שיור רק התורה הזאת".
