גלים סוערים מתנפצים אל קירות בית המדרש, בימים טרופים אלו. שוב ושוב נשמעות הטענות בדבר אי גיוסם של בני הישיבות לצבא, בין אם בפן האזרחי וחובתו של כל אזרח לתרום למען המדינה, ובין אם בפן הדתי הנשמע כעת בקול גדול, על חובתו של כל בן תורה לסגור את הגמרא ולצאת להושיע את ישראל מיד צר, חתן מחדרו וכלה מחופתה. גם בקרב בני הישיבות, אשר הורגלו מנעוריהם בביקורת זו, מתרחבת תחושת אי נעימות, הן מפני דמעות השכול, ומראה הפצועים, המזעזעים כל לב ומעוררים הזדהות חזקה ומידית, והן מפני הטענה בדבר אותם בני ישיבות בתואר, אשר בפועל אינם מקדישים את עתותיהם כראוי לעסק התורה, והיא בוודאי אינה אומנותם. בטור זה, ננסה לעסוק בסוגיה זו, ולהציע עקרון מארגן אחד, על פיו נוכל להבין את דעת רוב חכמי הדורות האחרונים אודות סוגיה זו. צבא ההגנה לישראל, הוקם בידי מייסדי המדינה ראשי תנועת הציונות, אשר הכריזו בפירוש כי גוף זה לא נועד רק ללמד את צעירי המדינה הצעירה כיצד להשתמש בנשק, להילחם ולהגן על המולדת. כי אם נועד להיות גוף מלכד ומחנך, שעל ברכיו וערכיו יהיה ניתן לגדל דור של אזרחים נאמנים לערכי המדינה, שותפים לדעה כי המדינה היא הערך החשוב והמשמעותי מכל – עבור העם היהודי. הצבא נועד גם לגבש את העולים ממזרח ומערב, ולהנחיל לכולם את אותו סט ערכים. מהלך שזכה לכינוי: ‘כור ההיתוך’: כור עצום ולוהט בו יותכו שלל גווניו של עם ישראל, להיותם יחידה אחת – צבר ישראלי גאה. זו ההתנגשות המשמעותית בין הציבור החילוני והציבור החרדי. הצבא על כל ערכיו ומורשתו בנוי על אתוסים, הנוגדים את תפיסות התורה כערך מוחלט בחייו של יהודי. אנחנו לא מעוניינים שיתיכו את זהותנו, עליה שמרנו מכל משמר בכל שנות גלותנו בארצות אשכנז ובארצות ערב, תחת משטרים מלוכניים ומשטרים רעיוניים. זהותנו גובשה היטב לפני שלושת אלפי שנים למרגלות הר סיני, ומאז ‘אין אומתנו אומה – אלא בתורותיה’ כדברי רס”ג. אין לנו מגדיר זהות לאומי אחר, ואנו מעוניינים להוסיף ולחנך את צאצאינו כי זוהי הדרך ואין בלתה. אם בכור ההיתוך הצבאי מועלית על נס הנאמנות למדינה, האזרחות הטובה וערכי הציונות, הרי שבכור ההיתוך הישיבתי, המסר הוא אחד ויחיד: התורה היא הציר המרכזי סביבו סובבים חיינו, ואין לנו דבר מלבדה. הרוח הנושבת בבית המדרש קובעת בנפשו של כל בן ישיבה, כי התורה היא יסוד הקיום ונשמת אפה של האומה הישראלית.
כור ההיתוך הישיבתי משפיע על תלמידי הישיבות באשר הם – תהא רמתם הלימודית אשר תהא. הימצאותו של כל נער חרדי במסגרת לימוד שהתורה היא במרכז, בונה אצל רובם ככולם את תפיסות העולם התורני שלהם. גם אם חלק מהצעירים אינם לומדים בכמות ובאיכות הראויים, אך הלכה למעשה – את חייהם ואת חינוך ילדיהם הם ירצו להשתית על התורה כערך המרכזי של החיים. גם אם יהיו גדודי ומפקדי הצבא חרדים למהדרין – לא יסכימו גדולי התורה להפקיד בידם את הנוער החרדי – המוכרח כולו לעבור כור היתוך תורני-ישיבתי תקופה ממושכת – עליו יבנה את חייו העתידיים. זאת ועוד. בעם ישראל חייבים להיות לומדי תורה בכמות ובאיכות, ואין כל אפשרות ישימה להקים מערכת מיון שתבחר בגיל צעיר, מי הם אותם שיישארו במסגרת התורנית ומי לא. לכן, עלינו לחנך בני תורה רבים ככל האפשר על האידיאל הנשגב של לימוד תורה, המעמיד את תלמוד התורה כערך העליון בחייו של היהודי. בפועל, כאשר הצעירים מתבגרים, והליך ‘הברירה הטבעית’ מופעל, ישנם היוצאים לעסוק לפרנסת ביתם, וחלקם אכן מתגייסים או תורמים תרומה משמעותית ברמה האזרחית למען כלל הציבור. ייאמר ברורות, וכבר הורו על כך גדולי הדורות, מי שיצא את כותלי בית המדרש לאחר שעבר את כור ההיתוך הישיבתי – מוטלת עליו החובה לשאת בנטל ולהשתתף במאמץ הביטחוני, מבלי להשתמט מחובה מוסרית זו – בשים לב לשמירה על ערכי התורה והמצוות שעליהם גדל. אמנם אין להתעלם מכך שהצבא נתון כיום תחת השפעה גדולה מאד, של שונאי דת “ליברליים” המקדמים בכוח ערכים שאינם קשורים כלל לצורך בעם מלוכד סביב צבא מלוכד, ולוחמים מלחמה בכל הקשור לשמירת הדת והמסורת, ככל יכולתם. רוח רעה זו, שאיננה נצרכת לקיום הצבא ומאיימת על לכידותו, מעמיקה את הקושי של יהודי חרדי באשר הוא, ומגדילה את הסכנה הרוחנית הכרוכה בשרות הצבאי, וודאי כשמדובר בצעירים. בכך יש לטפל – במנותק משאלת דחיית הגיוס של לומדי התורה והמסתופפים בחצרות בתי המדרש. ולבני הציונות הדתית, השבים ומטיחים בנו את שירותם הצבאי במתכונת ההסדר – כסדר ראוי לכל אשר בשם ישראל יכונה – נענה ונאמר: החינוך שלכם משווה את ערכי המדינה לערך לימוד התורה. מתוך השוואה זו –התוצאה היא שאתם מקריבים את איכות הלימוד וכמות הלומדים, ומתעלמים מעזיבת הדת של חלק ממיטב הצעירים שלכם. אנחנו חלוקים לגמרי על תפיסה זו. איננו רוצים להציב לצעירינו בשנות הגיבוש של חייהם שום ערך שהוא, בצמוד לערך לימוד התורה. התורה אינה עוד ערך, לצד ערכים אנושיים ואזרחיים- היא הערך העליון, ורק הצבתה במרכז היא המשפיעה על האומה כולה, כולל עליכם, לשמר את הווייתנו כיהודים שומרי תורה ומצוות – שאין להם דבר בעולמם מלבד התורה אשר ניתנה לנו בסיני. קיום המצוות הוא יסוד הווייתנו, ואין אנו מוכנים להקריב למולך את עזיבת הדת של חלק ממיטב בנינו. אל תשתמשו בשכול כדי לנגח, ואל תלמדו את כל גדולי התורה ציטוטים שטחיים של פסוקים, מאמרי חז”ל והלכות ברמב”ם. מתבקש כאן מעט דרך ארץ. תורתנו תורת חיים היא, חיינו תלויים בה, ומסורת הישיבות היא לבדה זו שיכולה לשמור על גחלת התורה לדורות.
