כי נפלתי קמתי

בעיצומו של תשעה באב, ברגע הכואב ביותר של היום, כאשר אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אנו עדים לפרדוקס מרתק. דווקא בשעה שבה, על פי המסורת, החלה שריפת בית המקדש, אנו קמים מהרצפה, מפסיקים את רוב מנהגי האבל הייחודיים ומתחילים להתנהג כמו ביום צום רגיל. מדוע? כיצד ייתכן שלאחר שלושת שבועות ההכנה שלנו לחורבן, לאחר תשעת הימים והשבוע שחל בו, דווקא ברגע בו חל שיאו של השבר אנחנו מתחילים 'לקפל', ממעיטים באבלות ומפסיקים את הכאב הגדול? תנועה זו, פשוטה ככל שתהיה, טומנת בחובה מסר עמוק על טבע הקשר בין הקב"ה לעמו. כאשר אנו מתבוננים בחורבן, אנו רואים לא רק הרס, אלא גם ביטוי של חסד אלוהי. הקב"ה, בחרון אפו, בחר לשפוך את חמתו על עצים ואבנים, ולא על בני עמו. בפעולה זו, הקב"ה מגלה לנו אמת יסודית: הוא עדיין מאמין בנו. למרות כל כישלונותינו, למרות כל חטאינו, הוא רואה בנו פוטנציאל לתיקון ולהתחדשות. זוהי תובנה מהפכנית. היא מלמדת אותנו שגם ברגעי המשבר הקשים ביותר, ישנה תקווה. הקב"ה לא נטש אותנו, אלא נתן לנו הזדמנות לצמוח מתוך ההריסות. הוא הראה לנו שהברית בינינו אינה תלויה במבנה פיזי, אלא בקשר רוחני עמוק שאינו ניתן לניתוק. כאשר אנו קמים מהרצפה באמצע תשעה באב, אנו מבטאים את הבנתנו העמוקה של מסר זה. אנו מכירים בכאב ובאובדן, אך גם מאשרים את אמונתנו בעתיד. אנו מקבלים על עצמנו את האחריות שבאה עם אמונתו של הקב"ה בנו. בעובדה שהקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים אנו רואים שהקב"ה מאמין שיש עדיין את מי לחנך ולמי להעביר מסרים. הוא עדיין מאמין בנו! פעולה זו מלמדת אותנו שיעור חשוב על התמודדות עם משברים בחיינו. היא מזכירה לנו שגם ברגעים הקשים ביותר, עלינו למצוא את הכוח להתרומם. לא להתעלם מהכאב, אלא להכיר בו ולצמוח ממנו. הרמב"ם כותב שהצומות – ותשעה באב בכללם – אינם רק ימים של אבל, אלא גם ימים של תשובה. בקימתנו, אנו מתחילים את תהליך התשובה הזה. אנו מכירים בטעויותינו, אך גם מתחייבים לתקן אותן. בעולמנו היום, מלא באתגרים ובמשברים, מסר זה רלוונטי יותר מתמיד. הוא מזכיר לנו שגם כאשר נדמה שהכל אבוד, ישנה תקווה. שגם כאשר אנו נופלים, יש לנו את הכוח לקום. כך, תשעה באב הופך מיום של אבל גרידא ליום של תקווה מחודשת. הוא מלמד אותנו שהחורבן אינו סוף הדרך, אלא תחילתה של צמיחה חדשה. שהאמונה של הקב"ה בנו היא
הזדמנות וגם אחריות.