כמו מים ,חיים

יש מסתורין סביב סוגיות טומאה וטהרה, שנראות תמיד רחוקות ובלתי נתפסות. אולי זה התחיל בחיידר, כשהמלמד אמר, ש'כל הדברים האלו לא נוהגים היום'. אולי מיעוט העיסוק בסדר טהרות, גרם לכך. אבל לא צריך להיות בקי בסוגיות כדי לזהות את המושג 'טומאה' עם מוות, ואת 'טהרה' עם חיים. המים החיים, המטהרים. מול המת – אבי אבות הטומאה. אולי התפיסה של מושגים מופשטים קשה לנו, שהרי אין לטומאה משקל, מרקם או טעם. דווקא ריח יש לה, שכך שמעתי מפיו של ר' משה שפירא זצ"ל, כי הריח – שהנשמה נהנית בו, מבטא ממד רוחני בעולמנו, בו מתבטא הניגוד בין טמא טהור – מת וחי. ככל שדבר מחובר יותר למקור חיותו, כך ריחו טוב ונעים. פרח, תינוק שנולד, תחילת מחזור חיים. אפילו לבוקר במנהטן המזוהמת, אמר ר' משה במתק לשונו, יש ריח טוב, של חיבור לחיים. לעומתם, סרחון המת, וצחנת הצואה, הן הפרישה מן החיים, לכן ריחם רע. התורה היא מעיין חיים, המתחדש ללא הרף. הדבק בתורה, דבק בה'. ואתם הדבקים בה' – חיים. לפני עשרים שנה, שמעתי שיחה עם אדם חכם ואיש יודע ספר, אדם ברוך רוזנבלום, היה שמו. השיחה נערכה בתחנה הצבאית, שעה שציפורי הלילה מארחות זו את זו. המארח היה מי שייוודע לימים כיו"ר מפלגה גדולה, ואז כהיום תיפקד על תקן בור נבער: "אני מנסה להבין איך זה שאדם כמוך, איש של עיתונות, שעוסקת בכל המתחדש בעולם. איך זה משתלב עם לימוד תורה – שמרנות שקפאה בזמן". אני זוכר את אנחת הייאוש, שקדמה לתשובה החדה: "קודם כל, אני שמח לשמוע שעיתונות מתחדשת" אמר האיש שהיה עורך עטור תהילה של כתבי עת רבים. "שנית, התורה בוודאי שמתחדשת, מידי יום היא מתחדשת". זו בעיני אבן בוחן משמעותית, אם אנחנו מחוברים למעיין החיים, או נסחפים ממנו והלאה, מתרחקים והולכים: למי נתונה הגנתנו אינסטינקטיבית, ועל מי אנחנו קופצים להגן בטבעיות. שאלתי פעם את אחד הסניגורים הדגולים, שתמיד מלמד זכות על ישראל שחטא – שישראל הוא, ועל תינוקות שנשבו לבין הגויים. תגיד, מה אתה חושב על החבר'ה של 'שוברים שתיקה'? המוציאים רעה את דיבתם של חיילי צה"ל. פיו נמלא גידופים וקללות: "רשעים, בוגדים. אלה הכי גרועים". למה ככה? שאלתי. הם הרי חונכו מילדותם על ערכי שלום, ושמעו מהתקשורת על אלימות חיילים. למה אתה ככה כועס עליהם? הם רק טועים. זהות, היא ענין של חיבור טבעי ורגש אהבה. כנראה שהחיבור לחיים, הוא לא מובן מאליו, וצריך לעמול חזק כדי לשמר אותו. החיים, זה סיפור רציני, לפעמים אני מת מפחד. רק לא להגיע למצב שמתאר היהודי אלן מניו יורק: "אוי ואבוי, אני עומד למות, והחיים הלא נכונים עוברים לי מול העיניים".

[email protected]