הרב ברוך לב
לאחרונה השתתפתי בוועידת ‘חלקי בקהילתי’ שהתקיימה בירושלים, בהשתתפות יזמים חברתיים נפלאים מכל רחבי הארץ שהתכנסו לדון יחד במציאת דרכים יעילות לחיבורם של בוגרי הישיבות לקהילה.
חזון הארגון ששם לעצמו מטרה לחבר את הציבור העובד אל עולם התורה, ולא לבדל אותו כשבט חרדי חדש – הוצב שם בשני שלטים גדולים בקדמת הבימה, על האחד היה כתוב: “שלא יישאר אף בוגר ישיבה בלי קהילה”, ועל השני: “שמים את בוגרי הישיבות בתוך עולם התורה”.
במהלך הוועידה שמתי לב לעובדה שראשי הארגון וכל הדוברים הרבים שמילאו את אולם הוועידה – בכל פעם שדיברו על קהל היעד של הארגון – השתמשו בשם ‘בוגרי הישיבות’ ולא בתואר שמרבים להשתמש בו – ‘חרדים עובדים’.
תמהתי בליבי על התואר המגזרי הזה שהיה חדש לי. מדוע לא להשתמש במינוח המקובל? את התשובה לכך שמעתי מכמה דוברים נכבדים בוועידה זו, ואותה ברצוני לחלוק איתכם בתמצית. לדבריהם, השימוש בתואר ‘חרדי עובד’ או ‘חרדי עמל לפרנסתו’ מכניס לתודעה הציבורית הבנה הרסנית, שבהכרח כל החרדים העובדים למחייתם – גם אם הם ממש כמו כל הורינו וסבינו הצדיקים התמימים והישרים של כל הדורות – חשודים להיות חרדים אחרים, שונים, מודרניים, פתוחים, קלילים, פשרניים, ולא להיבחן איש איש לפי מעשיו ותהלוכותיו.
יש את החרדי הרגיל – החרד לדבר ה’, החרדי הברור בחרדיותו, ויש את אלו החרדים האחרים, השונים, ה’פחות מוצלחים’, אותם עם שם הלוואי המצטרף לשמם –’החרדים העובדים’. יש את ‘החרדים שחור לבן’ ויש את ‘החרדים העובדים עם הצבעוני’, המודרניים, הנאורים והפתוחים…
בלי להתעלם מהעובדה שיש דרגות שונות ורמות שונות בקרב עובדי ה’, המציאות שישנם כאלו מתוכנו שזכו בזכות הגדולה לשבת בכוללים וללמוד כל היום, ויש רבים וטובים שהיה נכון להם לפי כוחותיהם לעבוד למחייתם – לא יתכן שהעבודה או צבע החולצה יגדירו את האדם, את אהבת התורה שלו ואת יראת החטא שלו.
החרדיות היא מגדיר ערכי-תורני אישי. החרדיות היא כל מי שחרד אל דבר ה’ – כיחס שהוא מחייב לגמרי בלי עיגולי פינות. העובדה שיש חרדים עובדים, לא הופכת אותם בשום אופן לחרדים אחרים, לשבט אחר, לכאלו שהם פחות. אנחנו כולנו חרדים. חרדים בלי שמות לוואי. חרדים וזהו.
נכון הדבר, אברכי הכוללים המחזיקים את העולם בתורתם זכאים הם לתואר הנעלה – זה הנוסף על היותם חרדים – ‘אברכי כולל’, אבל אנחנו כולנו בני השבט החרדי. איננו נושאים דגל של חרדיות חדשה ושונה, אנחנו חרדים. נקודה. אלו מתוכנו שבשיטה אינם מקפידים על קיום ההלכה – הם אינם חרדים – בלי שום קשר לשאלה אם הם עובדים או לא עובדים.
כדי להגדיר את אלו מתוכנו שהם חרדים, על אף שאינם אברכים שלומדים בכולל, נכון שנייחד אותם בתואר ‘בוגרי הישיבות’. הכינוי הזה בא לבטא את היותם של חברינו העובדים – כאלו שבונים את אורחות חייהם על פי ערכי עולם הישיבות, עולם שחינך להעמיד את התורה וההלכה במרכז החיים. גם אם לא זכינו להמשיך וללמוד כל היום – אנחנו מגדירים את עצמנו כבוגרי עולם התורה, שערכיו הם ערכינו, גדולי ישראל הם גדולינו, ואת ילדינו נחנך על ברכי עולם חרדי-ערכי זה.
כל קהילה של ציבור שנאמן לעקרונות של קביעת עתים לתורה, עבודת ה’ בנאמנות ושמירה על השולחן ערוך בכל מצב, ראויה לתואר הכבוד של קהילת בוגרי הישיבות. ‘בוגרי הישיבות’ הוא תואר מכבד. הוא מגדיר את הווייתם של אלו מתוכנו שיצאו אל עולם המעשה, ככאלו שלקחו איתם את ערכי הישיבות לכל מקום, והם גאים בשייכות הזו, ובהיותם בוגרי החינוך הערכי הטוב ביותר בעולם.
אני השתכנעתי. אנא תנו גם אתם כבוד לחברינו העובדים. אמרו מעתה – לא ל’חרדים העובדים’, כן ל’בוגרי הישיבות’.
