איך אפשר להתרגש?
ביום חמישי שעבר נערך ערב השיא של אחים לנפש. התכנסנו יחד, מאות חברותות, סמוך ונראה לכותל המערבי, כאורחים של הקרן למורשת הכותל. קדמו לאירוע שישה מפגשי לימוד מעמיקים שעסקו ב'שרשרת הדורות' ובעמודים שהחזיקו את העם היהודי לאורך ההיסטוריה. השיא היה, כאמור, מפגש משמעותי בעיר העתיקה, מפגש שכלל לימוד משותף, סיורים מרגשים במנהרות הכותל באזורים שעדיין לא פתוחים לקהל הרחב ומופע סיום מיוחד של אהרן רזאל.
לצד ההתרגשות הרבה מעצם המפגש – רבים רבים מהלומדים נפגשו עד היום רק בzoom וזו הייתה ההזדמנות הראשונה שלהם להיפגש פנים אל פנים – התעוררו לא מעט תובנות ומחשבות בעקבות האירוע, באחת מהן אבקש לשתף בבמה מכובדת זו.
אקדים באחת השאלות שאני נשאל לא מעט במהלך השנה כולה וככל שאנו מתקרבים לחודש אלול ולימי ראש השנה השאלה נשאלת בתדירות גבוהה יותר. בקצרה; איך מתרגשים?
איך חווים חוויות דתיות? איך מתרגשים לקראת הימים הנוראים? מסופר שבעבר נשים היו מתעלפות בעזרת הנשים כאשר החזן היה מברך את חודש אלול. ואנחנו? בקושי מצליחים להצניע את צביטת הכאב הקטנה על החופש שהולך ומסתיים לו. מה זה אומר עלינו? האם יש תקווה?
במהלך הסיור במנהרות הכותל עברנו במקטע ארוך בו נערכות כיום חפירות ארכאולוגיות. בצד ימין שלנו ניצב קיר אבנים גדול. המדריך הראה והסביר שקיר האבנים הארוך הוא בעצם המשך של הכותל המערבי. בעיניי הרגע הזה היה מכונן. התבוננתי בחברי הקבוצה. ביקשתי לראות כיצד יגיבו לעובדה שהקיר שעד לפני רגע היה נראה כעוד קיר סתמי הוא בעצם המשך של המקום ממנו לא זזה שכינה.
מה קרה? לא קרה כלום. איש לא ניגש לנשק את אחת האבנים. אף אחד לא הניח את ידו על הכותל ועצר לשאת תפילה קצרה. שום דבר. כל חברי הקבוצה המשיכו הלאה, ראו את הקיר, הביטו בו, אבל לא ביטאו אף מעשה-מרגש. דקות אחר כך, כאשר עמדנו מול המשך של אותו הכותל, מול בית קודש הקדשים, ההתנהגות הייתה אחרת לגמרי. את ההתרגשות היה ניתן לממש באוויר. משתתפי הסיור נעמדו לתפילה חרישית, חלקם כתבו פתקים ואחדים אפילו נגבו דמעה סוררת.
בעיני זו הייתה דוגמה מובהקת למה שכולנו יודעים אך לא תמיד זוכרים. הרגש שלנו נובע מהתודעה. דברים שאנו יודעים מראש גורמים לנו גם להתרגש, דברים שלא – לא. את הכותל אנו מכירים, כצורתו. אנו יודעים להתרגש כאשר אנו רואים את מה שאנו מכירים ומוכנים אליו. אבל קיר אבנים גדול, חשוך ומלא בפיגומים לא מעורר בנו התרגשות כי עוד לא עיכלנו תודעתית מהו ומה הוא אמור לעשות לנו. התורה מכנה זאת: וידעת היום, והשבות אל לבבך. הכל מתחיל בידיעות. רק אחרי שהידיעות ברורות לנו, ניתן להשיב זאת אל הלב ולהפוך את הידע למשהו עמוק ופנימי.
חודש אלול הוא חודש שגדלנו עליו. אנו בטוחים שאנו מכירים את משמעותו היטב. אנו משוכנעים שהידיעה שלנו חזקה מספיק. אך האמת היא שבשביל 'להשיב אל הלב' אנו צריכים 'לדעת – היום'. עלינו להקדיש זמן לימוד ומחשבה, להכיר מחדש את חודש הרחמים והסליחות ואת משמעויותיו. הדרך שלנו להצליח לחוות באופן פנימי ומשמעותי את מה שהימים הללו מעניקים לנו היא באמצעות לימוד מחודש, התבוננות יסודית – גם בנושאים שנראים לנו פשוטים ומובנים מאליהם. ידיעה מחודשת תוביל גם להכרה מחודשת ומעמיקה בלב, לרגש ולחוויה משמעותית.
אחת הדרכים המומלצות ללימוד יסודי ומחודש היא דרך חברותא עם יהודי שעדיין לא מכיר את כל מה שגדלנו עליו. אתם מוזמנים לפנות אלינו לשיבוץ ללימוד משותף בZOOM עם צעיר אקדמאי. אנחנו נשלח חומרי לימוד, אתם תביאו את הלב.
