בפרשתנו מלמדת התורה את השתלשלות נתינת הברכות. למרות כוונתו של יצחק לברך את עשיו, בא יעקב במצוות רבקה אמו ולקח ‘במרמה’ את הברכה. עד היום אנו נהנים מפירותיה של אותה ברכה. ואנו שואלים, מדוע היו ברכותיו של יצחק אבינו צריכות להגיע אל יעקב בדרך משונה כל כך, וכי לא היה מכובד וראוי יותר שברכות העולם יגיעו אלינו – בניו של יעקב אבינו – בצורה חלקה וישרה, בלי צורך להתחפש ו’לגנוב’ את הברכות? מה באה ה’גניבה’ הזו ללמד אותנו? למדנו מכך יסוד גדול על הדרך שבה יהודי צריך להתנהג, ועל הצורה הנכונה שבה הוא אמור להשתמש בהנאות העולם. יהודים לא מצווים להתנזר מהנאות החיים – הם מצווים לקדש אותן. יהודי יכול לאכול סעודה דשנה בשבת, ליהנות ממנה לגמרי – ולכוון בה ‘לכבוד שבת קודש,’ ובכך להפוך חול לקודש. יהודי יכול לסעוד סעודה הגונה בכשרות מהודרת, להשמיע תוך כדי דבר תורה, לברך את ברכות הנהנין בכוונה, ובכך להפוך את שולחנו ל’שולחנו של מקום.’ יהודי יכול לעבוד קשה לפרנסתו, להתנהג כמו בן תורה במקום עבודתו, לנהל את ענייני הכספים שלו ביושר ובנאמנות, ובכך להכניס קדושה בכל מקצוע או מקום בו הוא נמצא. צורת החיים הזו היא בעצם תחפושת. כלפי חוץ היא נראית צורת חיים רגילה, גשמית וחומרית – שנדמה שנהנית מהחיים ללא משמעות מיוחדת, אבל מתחת לפני הדברים – במקביל לידיים הגשמיות של חיי המעשה – פועם ‘קול יעקב’ המעניק להנאות אלו משמעות ותכלית. זו הייתה בעצם גם כוונתו של יצחק, כשחשב לברך את עשיו. ידוע ידע יצחק מיהו יעקב ומיהו עשיו, וכוונתו הייתה להדריך את ילדיו בהתאם לטבעם השונה. את יעקב כ’איש תם יושב אוהלים’ ואת עשיו כ’איש שדה’ ששם שמיים שגור על פיו – ובכך הוא מכניס את הקדושה לחייו. נשים לב לאמירה של יצחק לאחר שמישש את יעקב: “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו” אין הוא מטיל ספק בזהותו של העומד לפניו, שאלמלא כן לא היה מברכו, אלא היה ממתין עד שתתברר לו מי הוא. אמירה זו היא הדרכה לחיים. יצחק אומר ליעקב המחופש לעשיו בערך כך: “דע לך בן יקר – תוכל להצליח בחיים, אם תדע לשלב עם ‘ידי העשיו’ שלך הגשמיות, את קול תורתו של יעקב, ו”ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה”‘ – כשתאמין שברכת השדה היא מאת ה,’ ותתנהג בדרך ה’ – או אז הצלחתך תהיה שלימה. לבסוף, כשהתברר ליצחק שההשגחה העליונה העניקה גם את ברכות העולם הזה ליעקב, הוא חותם עליהן את ההבטחה: “גם ברוך יהיה,” עשיו האמיתי נשאר מחוץ לברכות אלו, ובני יעקב למדו את צורת החיים הנכונה של חיי תורה וקדושה – היכולים ללכת יד ביד עם הנאות החיים ולקדש אותם.

‘לגנוב’ את העולם

רעיון נוסף טמון בתחפושת של יעקב. בהוראתה של רבקה ליעקב להתחפש היא לימדה אותנו, שאסור ליהודי להרגיש במרחבי העולם הזה מדי ‘בבית.’ כי אם הוא ירגיש בתוך הנאות העולם מדי משוחרר, הוא עלול לטבוע בהן ולשכוח את ייעודו האמיתי – להכניס אל תוך הנאות החיים את קולו של יעקב. האפשרות הנכונה ליהנות מהעולם צריכה להיות בצורה שנהנה ממנו בזהירות, בשימת לב לתפקיד היהודי שלנו בעולם, צורת חיים שכזו, כאילו ‘גונבת’ נתחים מהעולם החומרי והגשמי, והופכת אותם – כאן בעולם הזה – לחיים שיש בהם משמעות וקדושה. לו היה יעקב מקבל את ברכות העולם הזה בצורה חלקה ופשוטה, הייתה בכך אמירה שהנאות העולם הן לגמרי שלנו ואנו יכולים להשתמש בהן ככל העולה על רוחנו. זה מסוכן. אך כשקיבלנו את ה’עולם הזה’ בתחפושת, והיינו צריכים להיזהר שלא להתגלות, קיבלנו את הנאות העולם – בתנאי שנשתמש בהם שימוש זהיר ונכון, ונצרף לידיים הגשמיות ולהנאות החיים – את קולו הרוחני של יעקב, שמקדש את החומר ונותן לו מימד של קדושה. זהו לימוד גדול עבורנו-בוגרי הישיבות הנמצאים בעולם המעשה. פעמים רבות אנו פועלים בעולם של עשייה חומרית, מוקפים באנשים חומריים, אבל אל לנו להרגיש ‘בעולם הזה’ לגמרי ‘בבית.’ מציאותינו שם היא רק ‘תחפושת,’ כשהקול האמיתי שלנו – ‘קולו של יעקב’ – קול התורה שלנו, הוא עיקר חיינו ומהותנו.

אשרינו מהטוב חלקנו !