המסלול הקבוע של שגרת יומי, עובר ברחוב שמואל הנביא, סמוך ונראה להיכלותיה הנשגבים של מיר המעטירה. ב 9:00- או ב 19:00- , אפשר לראות את שיירות האוטובוסים, ומחזה מרנין של מאות ואלפי
בני תורה העמלים בתורה מבוקר עד ערב, והיא משוש חייהם. אז למה אני לא מרגיש כלום? שואל אותי החברותא הצעיר שלי – 'למה כולכם תמיד מדברים על העונג הגדול, וכלום מזה לא נדבק בי? אני מאמין לך שהם מוותרים על פינוקי העולם הזה, כי הם מרגישים חיבור מתוק ונעים ונפלא בלימוד התורה, אבל אי איך זה שאצלי זה מרגיש שעמום רצח'. כאוב ועצוב, הוא זורק אותי עשרות שנים לאחור, לימי הישיבה לצעירים מצוינים, בה הצעירים
היו אכן מצוינים, ואולי גם המבוגרים, רק שהקשר האנושי בין כלל המצוינים, לא עבד כל כך. 'רק שאלה אחת אני רוצה לשאול את הרב' העזתי פנים – שנים לאחר מכן, בחור בוועד חמישי, עם ביטחון עצמי בשמים, שפוגש את הר"מ שלו מהישיבה קטנה בתחנת אוטובוס. (נזכר ומתבייש בתחושת החשיבות שהתגנבה אצלי: אוח, כמה התקדמתי מאז, ואיך כבודו עוד תקוע עם הצעירים המצוינים) 'ללמוד זה ממש כיף, אז למה השנאתם עלינו את הלימוד?' ותסכול עמוק בן שנים, התפרץ מול הר"מ שהיה באמת איש טוב, וכנראה היחיד מכל הצוות שבכלל הקשיב. 'היום זה השתנה קצת, הסגנון…' הוא התגמגם בתשובה, וגם הישיבישער הדגול מועד חמישי הבין שזה
הזמן לשחרר. אז מה עושים עם החברותא שלי? איך מטעימים מטעמה של סוגיא למי שלא מרגיש? ולמה צעירים רבים מרגישים אבודים, כי לב חיי הישיבה זר להם, והדופק הנצחי של חיי התלמוד לא פועם בעורקי
הווייתם. הטור הזה מוגבל במקום, אז אחרי שאמליץ על חיבוריו של מייסד ארגוננו, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א שנקראים: 'תא שמע' ו'לדעת ללמוד', אצביע על נקודה אחת:
התלמוד, כשמו כן הוא – עוסק בהתלמדות. אין בו הלכות פסוקות, ורצף שמתפתח ונבנה אריח על גבי לבינה. הוא הפרוטוקול של זקני בבל. כשאנחנו פותחים את שער הגמרא, נפתח בפנינו שער בית המדרש בפומבדיתא או נהרדעא. אנחנו עוברים בין שורות הלומדים, ומקשיבים לדיון שמתנהל בבית המדרש. איתמר… מנא לן? בעי מיניה רב אבא בר ממל מרבי אמי… כל מילה מתנגנת בקצב משלה, לאט לאט, לגלגל על הלשון. ועכשיו לנסות לצלול עם הראש שלי, עם סגנון החשיבה שלי, אל דברי הגמרא. לא לדקלם, להבין. נכון, לפעמים זה מרגיש תלוש ורחוק מחיינו בעידן המודרני, אבל תמיד אפשר לנסות למצוא את הקשר. לעסוק כדרכה של הגמרא במקרי קיצון נדירים, כדי שנבין את העקרונות ונוכל אחר כך לגזור מהם את אינסוף מקרי הביניים המצויים כל העת. כשמציעים בפני בחור צעיר אתגר מחשבתי, הוא תמיד יסתער עליו בחדווה. למה? כי זה מה שהם עושים בגיל הזה. פותחים דברים מחדש, וחושבים עליהם מזווית חדשה. פשוט צריך לעורר אותו לדיון, למחשבה מאתגרת. לבקש לשמוע את מחשבתו והבנתו. לא את סיכום הדעות, והבדלי השיטות. את ההיגיון הייחודי שלו. עד שיגלה הבחור, שהוא בעצם למדן. לתפארת. כולנו עמדנו למרגלות ההר, לכל אחד מאיתנו חלק משלו בתורה – ההבנה הייחודית שהיא רק שלו. עלינו לעמול ולהשיג את החלק שלנו,
כי אף אחד אחר לא ישלים אותו במקומנו.
'ותן חלקנו בתורתך'.
