למה בדיוק אותו דבר?

לא מזמן שוחחתי עם אריה, מנחה בתכנית ‘אחים לנפש’ – שהחל ללמוד בחודשים האחרונים בחברותא עם אורן, סטודנט למדעי המחשב. השבוע הם למדו על מהותה של התפילה. עיינו בנוסח, וליבנו את המסר של הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. שאלה אחת הציקה מאוד לאורן: ‘חשבתי הרבה על הדברים שלמדנו’ כתב לאריה ‘אבל משהו עדיין מפריע לי. הבנתי את החשיבות של תפילה ודיבור עם אלוקים כמה פעמים ביום. אבל למה זה צריך להיות טקסט קבוע. למה להיצמד לאותם מילים שכתבו פעם רבנים, חכמים ככל שיהיו? במקום לדבר פשוט כמו שמתחבר לי. בשיחה נוספת, סיפר אריה לאורן כי בעבר, אכן התפלל כל אחד בלשונו. רק בתקופה מאוחרת יותר ערכו חברי כנסת הגדולה את נוסח התפילה המוכר לנו היום. בנוסף, גם כיום, יש מקומות בתפילה בהם ניתן להוסיף בקשות אישיות ולהתנסח בצורה חופשית. על כך הוסיף אורן, כי לדעתו אם אכן היינו בוחרים לבד על מה להתפלל כנראה שהיינו נצמדים לנושאים היומיים שמעסיקים אותנו, ושוכחים לבקש על דברים גדולים וחשובים. הברכות הקבועות מעבירות אותנו תהליך בו אנו מבקשים גם על בריאות ופרנסה וגם על תיקון עולם, מערכת משפט מתוקנת, בנין ציון וירושלים ועוד.
*
שאלה זו אמנם בולטת במיוחד בתפילה, בה אנו מרגישים צורך בביטוי אישי. אך למעשה ניצבת לפתחנו גם במצוות אחרות, בהן נאמרו כללים מדויקים כיצד יש לבצע אותן, ואיסור: ‘בל תוסיף ובל תגרע’ כלומר: יש לקיימן בדיוק כפי שציוונו אלוקים. השאלה – מתבקשת. מה עם איזה טאץ’ אישי? למה שלא נוסיף ונגרע, נקשט ונפתח את המצוות לפי נטיית הלב שלנו? המצוות הרי נועדו כדי ליצור חיבור אישי עם בורא העולם. אז למה זה צריך להיות צמוד להוראות מדויקות?
*

בני אדם שונים אלו מאלו. לכל אדם יש אופי ייחודי, ובאופן טבעי אנו מבקשים להביא אותו לידי ביטוי. איננו רוצים להיות בדיוק אותו דבר כמו החברים שלנו. יש אנשים המבטאים את השוני שלהם באמצעים חיצוניים. בבגדים, בתספורת, בעיצוב הבית ועוד. זה מבטא אמנם שוני, אבל ברמה חיצונית מאוד. האמת היא שהשוני שלנו הוא פנימי בהרבה. הייחודיות שלנו משמעותית ועמוקה הרבה יותר מאשר צבע של כובע או חולצה. משימת העומק שלנו היא לעשות את אותם המעשים – וליצוק תוכן פנימי לתוכם. הדרך הנכונה ביותר למצוא ולבטא את הפנימיות השונה שלנו היא להתחבר למה שאנו יכולים לחוש ולהרגיש בדרך אחרת מכולם. אם ניכנס לבית הכנסת לאחר התפילה ונשאל את המתפללים על מה הם כיוונו בתפילתם, נקבל תשובות כמספר המתפללים. אותו טקסט, הרגשה שונה לגמרי. אכן, יש מקום לאמירות אישיות, אבל הדרך הטובה להביא לידי ביטוי את האישיות הייחודית שלנו היא באמצעות יציקת תוכן חדש לתבניות קבועות. להצליח להיות שונים גם כשהכל נראה זהה. וַיִקַּּח סֵפֶר הַבְרִּית וַיִקְּרָא בְאָּזְנֵי הָעָם וַיאֹּמְרוּ כלֹּ אֲשֶׁר דִבֶּרּ ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע”. זו הפעם הראשונה בה בני ישראל מצרפים את המילה ‘נשמע’ לקריאה ‘נעשה’. אך היו פעמיים נוספות בהם קרא העם ואמר ‘נעשה’: וַיַעֲּנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיאֹּמְרוּ כלֹּ אֲשֶׁר דִבֶּרּ ה’ נַעֲשֶׂה (יט, ח). וַיָבּאֹ משֶֹׁה וַיְסַפֵרּ לָעָם אֵת כָלּ דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָלּ הַמִּשְפָׁטִּים וַיַעַּן כָלּ הָעָם קוֹל אֶחָד וַיאֹּמְרוּ כָלּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִבֶּרּ ה’ נַעֲשֶׂה (כד, ג) זה שינוי קל אך משמעותי מאוד. את תיבת: ‘נעשה’ הם אומרים יחדיו, בקול אחד. אבל ‘נשמע’ – זה כבר לא כאחד. העשייה זהה אצל כולם – כולם כאחד מקיימים את אותם המצוות בדיוק. אבל ה’שמיעה’ היא אינדיבידואלית. כל אחד שומע ומפנים אחרת. כל אחד חווה אחרת. לכל אחד ואחת יש פנימיות ייחודית ושונה. העמידה בתפילה היא הזדמנות בשבילנו להתמקד במי שאנחנו. בשוני הייחודי של כל אחד ואחת. בתוך המילים הקבועות אנו מוצאים טעם חדש. אנו אומרים את אותן המילים אך יוצרים בכל יום מחדש עולמות חדשים ומיוחדים.