“מאז הבחירות קשה לי להגיע לעבודה” כתב לי השבוע איתן, הייטקיסט חרדי צעיר שעובד באחד מהמשרדים היוקרתיים בתל-אביב. “אני יודע שעמיתיי לעבודה חשים צער על תוצאות הבחירות, זה צפוי, טבעי והגיוני. אבל מפחידה אותי תחושת השנאה. אני רואה פתאום מבטים רושפים. חברים שאתמול עוד פטפטו איתי בנחת על כוס קפה, מתרחקים ממני במקרה הטוב ובמקרה הגרוע שולחים אמירה עוקצנית כמו ‘מקווה שלכאן עוד אפשר להגיע בלי כיסוי ראש…’ מה עושים? למה הם שונאים אותנו כל כך ואיך נכון להתייחס לאמירות כאלה?”
***
שמעתי השבוע סיפור מרגש מהרב אליהו אילני, יו”ר נפש יהודי.
ישי (שם אמיתי, סיפור אמיתי) הוא בעל תשובה. הוא הקים משפחה לתפארת עם רעייתו, אישה נפלאה שעברה תהליך דומה לשלו. הם חיו בטוב ובנעימים, אך מחלוקת אחת עמדה בין ישי לאשתו: הוריהם של הזוג התנגדו לתהליך התשובה שלהם, הציקו להם וגרמו להם תחושת אי-נוחות. לאחר כל ביקור וכל מפגש התעוררה השאלה שוב והתחדדה נקודת המחלוקת. האם לשמור על קשר עם ההורים? האישה טענה כי הוריהם גורמים לנזק רב, הם מפריעים, לועגים ומלגלגים. קשה לשמור על גו זקוף כאשר נתונים למתקפות ארסיות כל כך. ישי הבין את הקושי, הסכים איתה אך טען כי עם הורים לא מנתקים קשר, יהיה מה שיהיה.
בחג הפסח נפל דבר. ההורים הגיעו לבקר והוציאו את הילדים לבילוי בגינה הסמוכה לבית. שם, הרחק מההורים, הוציא הסב מתיקו בקבוק בירה – חמץ גמור – והשקה את הילדים הקטנים.
מבחינת האישה זה היה הקש האחרון. חמץ בפסח? לילדים שלי? איך אפשר לשמור על קשר עם אנשים כאלה? הם הורסים את החינוך, הם מחריבים את כל מה שבנינו, הם מזיקים ומשחיתים! ישי הקשיב, הבין, אך נותר איתן בדעתו. הורים מעל הכל. אנו צריכים לצמצם את השפעתם הרעה, לדאוג לחינוך טוב לילדים, אבל לא מנתקים קשר עם ההורים.
“הזוג הנפלא הזה הגיע אלי”, מספר הרב אילני, “מבקשים עצה. מי צודק? איך נכון לנהוג בסיטואציה מורכבת כל כך? הצעתי לבני הזוג היקרים להגיע לדין תורה בפני גדול-החוזרים-בתשובה בדור, רבי אורי זהר זצ”ל”.
הרב אורי שמע בקשב את שני הצדדים, הוא שמע על הלבטים, על הקשיים ועל הניסיונות. אך דבר לא הכין את הנוכחים בחדר לתגובתו כאשר שמע את סיפור החמץ-בפסח.
‘וואו!’ הוא קרא ‘איזו קרבת אלוקים יש לסבא הזה. איזה דיאלוג עמוק וקשה הוא מנהל עם הקב”ה, גם מהמקום בו הוא נמצא! הוא עומד עם הנכדים בחג הפסח, אבל בראשו הוא דן עם מי-שאמר-והיה-העולם. אמרת כך, אני אעשה אחרת. התורה מצווה להתנזר מחמץ, אני אפעל בניגוד לדבריה. איזו קרבת אלוקים. איזו קדושה יש בכל יהודי!’
***
אלי ויזל, שורד השואה ומפורסם וחתן פרס נובל, טבע משפט מכונן: המידה ההפוכה מאהבה אינה שנאה אלא אדישות. כשאנשים שונאים, זה מלמד שאכפת להם. כשלאנשים כואב, הנשמה היהודית שלהם זועקת.
מסתובבים כיום ברחבי מדינת ישראל עשרות-אלפי יהודים אבלים. יהודים שבאמת קשה להם. יהודים שרוצים גם הם להרגיש את יהדותם. במשך שנים הם הסבירו לעצמם שאפשר לבטא את היהדות באופן אחר, הם חשבו שמילים כמו ציונות ומלח-הארץ יביאו לידי ביטוי את ניצוצם היהודי. היהודים הללו מנהלים דיון תמידי עם הזהות היהודית שלהם. הם לא אדישים לשורשים, הם כואבים. שנאה כזו יש לקבל באהבה. עלינו לדעת שבכל-יהודי מתריס מסתתרת נשמה מתחננת. כזו שכמהה לאור-האמת ולקדושת תורת-ישראל.
הזכות והחובה להאיר לאותן נשמות באור התורה מוטלת עלינו, שומרי התורה והמצוות. משימת חיינו היא שיאמרו עלינו ‘כמה נאים מעשיו, כמה מתוקנים דרכיו’. אף אחד מאיתנו לא מייצג מגזר או פלג. אנו מייצגים את היופי של תורת ישראל, השמחה, הפאר וההדר של מי שזוכה לטעום את טעם החיים ולתת לנשמה את מזונה באופן הטוב ביותר.
בשנאה שמעציבה אותנו כל כך טמונה גם אבחנה שגורמת לנו למעט שמחה. היא מלמדת כי לא אבדה התקווה והניצוץ היהודי עדיין אכפתי וכואב. אנו צריכים להתייחס לכאב ולשנאה ברגישות, מתוך אמפטיות והבנה. אך בד בבד מתוך ידיעה שהכאב הזה מעיד על השייכות ועל החיבור. הכעס העמוק נובע מתוך הידיעה והתחושה שעם ישראל כולו נחשב כגוף אחד.
***
זו הזדמנות טובה מאין כמוה להצטרף ל’אחים לנפש’, לקבוע חברותא שבועית בZOOM עם סטודנט צמא-לדבר ה’. אין צורך בניסיון מוקדם, הפרויקט מתאים ומיועד גם לנשים. בואו, עם כל הלב, יחד נאיר את העולם!
תמונת אילוסטרציה
