למה נגרע?

הרב ברוך לב/מרבני ‘חלקי’

ר’ משה היטיב את מגבעתו על ראשו, ונכנס בצעדים נמרצים אל חדר המזכירות של תלמוד התורה השכונתי. בידו הימנית טופס הרישום של בנו, ועל כתפו תלוי תיק המסמכים של העבודה. הוא מיהר. צפויה לו
הבוקר ישיבת צוות חשובה העוסקת בסכומי כסף בלתי מבוטלים, והוא ציפה לסיים את
הרישום במהירות האפשרית. לא נמתח אתכם, הוא אכן סיים את הרישום במהירות האפשרית. התשובה הלאקונית הייתה משהו בסגנון “בעזרת השם, ודאי ר’ משה… אם יש מקום… אממ… תלוי במצב… תלוי בתקציב,
בהרשמה, בוועד ההורים, באילוצי מקום… כן כן, אל תדאג, אנחנו נעמוד איתך בקשר מיד כשתהיה לנו תשובה…”. מכירים? בנו של ר’ משה נוסע מדי בוקר לתלמוד תורה מרוחק. לת”ת השכונתי הוא לאהתקבל. הסיבה הרשמית: חוסר מקום. הסיבה האמיתית: אביו של הינוקא חוטא בחטא בלתי נסלח. הוא עובד. הוא “בעלבת”.
החיידר “שלנו” מקבל רק ילדים ממשפחות “טובות”. כולנו מכירים סיטואציות דומות, בהן הורים
חרדים לכל דבר, שפשעם היחיד הוא שהם עובדים לפרנסתם, מופלים לרעה במוסדות חינוך “יוקרתיים” ונאלצים להתפשר על מוסדות ש”מסכימים” לקבל את ילדיהם . יש עוולות שאי אפשר לעבור עליהן לסדר
היום, וזו אחת מהן. האם לילדים שהוריהם עמלים לפרנסתם מגיע חינוך פחות טוב?
האם אב שעובד קשה למחייתו, קובע עיתים לתורה, נוהג – הוא וביתו – לגמרי על פי ההלכה, ומחנך את בניו לעבודת ה’, נוהג בדרך שיש בה פסול כלשהו?

כן לקריטריונים ענייניים!
אין ספק שלכל מוסד אמורים להיות קריטריונים סבירים, על פיהם נקבעת ההחלטה את מי לקבל ואת מי לדחות. אך הקריטריון אמור להתמקד אך ורק סביב השאלה האם בבית ההורים מתנהגים על פי ערכי התורה ועבודת ה’, ללא קשר לנידון “כבד המשקל” כיצד מפרנס האב את משפחתו. מוסדות חינוך לא מעטים אכן קובעים קריטריונים ענייניים, על ידם מתקבלת החלטה אם בית התלמיד מתנהל ברמה רוחנית נאותה על פי כללי ההלכה
וערכי התורה, ואינם מנסים לקטלג באופן גורף את החרדים העמלים לפרנסתם ככאלו ש”לא מתאימים .” אך לצערנו קיימת גם תופעה שונה וכאובה. ישנו ציבור גדול ואיכותי של חרדים העמלים לפרנסתם,
שמקפידים על ההלכה, לבושים בצניעות הראויה, קובעים עיתים לתורה ומצייתים לדעת תורה, שללא כל הצדקה נתקל בקשיים כאשר הוא מגיע לסוגיית קבלת הילדים למוסדות החינוך. תופעה זו אינה
מוצדקת ואין לה שום ערך תורני העומד מאחוריה.
לפחות כמו בבית..
הורים יראי שמים העמלים לפרנסתם אמורים לקבל את היחס הראוי, לאפשר
לילדיהם לקבל חינוך תורני איכותי, ולא לשגות באשליות עד תום תקופת הרישום, רק כדי לשמוע ש”אין מקום”, כאשר משמעותה של תשובה זו נתפסת בדרך כלל בעיני ההורים, ש”אין מקום” כלל עבורם
בעולם התורה. מעל גבי במה זו, אנו פונים בקריאה למנהלי מוסדות החינוך וועדי ההורים: גלו אחריות
ואכפתיות. הראו דוגמא נאותה ואל תנעלו דלת בפני ציבור גדול ואיכותי .
בוגרי ישיבות העמלים לפרנסתם אינם קהילה נפרדת, ואסור להפוך אותם לקהילה נפרדת.
העמלים לפרנסתם אינם זקוקים לחינוך מסוג אחר, כולנו חרדים, ואיננו חרדים סוג ב’.
לילדינו מגיע חינוך איכותי לפחות כמו זה שהם מקבלים בבית..