משה רבינו מבשר לעם ישראל את הגאולה בחמש לשונות המלמדים את שלבי הגאולה העתידה לבוא:
“והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי”. אך תגובת עם ישראל למשמע בשורת הגאולה היא: “ולא
שמעו למשה מקוצר רוח ומעבודה קשה”. והשאלה עולה מאליה, מדוע נשלח משה רבנו לומר לעם
דברים שהוא אינו מסוגל לשמוע, הרי כל מחנך מנוסה יודע את הכלל של חז”ל ‘כשם שמצווה לומר דבר
הנשמע – כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע’ ?
יש בכך לימוד גדול עבורנו: בעולם, מפורסם הפתגם: ”לפני שמוציאים את עם ישראל ממצרים, צריך
להוציא את מצרים מעם ישראל..”. הגאולה חייבת להתחיל בחזון, ברוח, בראש ובלב, ורק לבסוף להגיע
לרגליים. לאחר שנים ארוכות של שיעבוד הגוף והרוח, נשמעה לבני ישראל בשורת הגאולה של משה,
רחוקה מאוד. תארו לכם שאתם ניגשים לעובד הזר האריתריאי – עובד הניקיון בסביבתכם, ומתחילים
לדבר אתו בלימוד באחת מסוגיות מסכת בבא קמא, וכשהוא בוהה בכם ושואל – מה?? אתם אומרים
‘מה אתה לא מבין, הרי אתה נציגו של אלוקים בעולם? כך בדיוק הגיבו בני ישראל לבשורת הגאולה. אחרי
שנים רבות, שהם דיברו והבינו רק שפה נמוכה של עבדים, והתייאשו מלחשוב על מציאות אחרת.
שליחותו הראשונה של משה לעם ישראל הייתה להפיח בהם רוח של גאולה ורצון להיגאל, ולהחדיר בהם
את ההכרה שהם מסוגלים לחיות אחרת. גם אם בהתחלה הם ‘לא שמעו’ ולא קיבלו את הדברים באופן
מיידי, הלשונות הללו היו אצל עם ישראל ‘תורה גואלת’, שבנתה וייצרה בראשם – מושגים חדשים
ושאיפה לגדלות. לפעמים אנחנו שומעים מסרים תורניים ורוחניים – שנראים לנו גבוהים ורחוקים מאתנו, ואנו
סבורים בטעות שהם לא שייכים אלינו, כי הרי יצאנו לעבוד לפרנסתנו, ואיננו לומדים כל היום כמו פעם, מי אנחנו ומה אנחנו ומי מתחשב בנו. דיבורי הגאולה של משה אל עם ישראל מלמדים, שגם אם איננו סבורים שדיבורים
ודרישות תורניות מתאימים עכשיו לרמתנו, אל לנו להימנע מלשמוע אותם. כי כוחם של דיבורי אמת
שהם מחלחלים בסופו של דבר אל תוך הלב, ויוצרים אצל השומע את השאיפה לצמיחה תורנית – ממש
כמו עם ישראל בתחילת גאולתם, ששמעו ממשה דיבורים של גאולה רוחנית שבנו אצלם את רוח
הגאולה, למרות שנראה היה שהם לא מתאימים להם.
קהילה בצמיחה
רבים וטובים מאתנו, בוגרי הישיבות שיצאו אל עמל החיים סבורים, כי בגלל צוק העיתים ומרוץ החיים,
‘קוצר הרוח והעבודה הקשה’, הם אינם מסוגלים לקבוע עיתים לתורה ברמה איכותית, ולחיות חיים
תורניים ברמה. האומנם היציאה אל עמל החיים מחייבת בינוניות והסתפקות במועט בעבודת ה’? אנו
סבורים שהעובדה שאיננו חובשים את ספסלי הכוללים, אינה מחייבת רמה נמוכה יותר בכל חלקי עבודת
ה’, לימוד תורה, קיום מצוות, תפילות בכוונה ועבודת המידות. האמצעי היעיל להתפתחות תורנית
בתוך חיי המעשה – הוא זה החרוט על דגלו של ארגון ‘חלקי בקהילתי’, והוא השייכות הפעילה של בוגר
הישיבה -החרדי העובד לקהילה תורנית משלו. אנו צריכים ליצור לעצמנו קהילות מגובשות ששמות
את לימוד התורה ואת הצמיחה בעבודת ה’ במרכז הווייתה של הקהילה. קהילות תומכות שכאלו
מייצרות התקדמות וצמיחה, בגלל המחויבות החברתית של כל אחד מהחברים – ללימוד משותף, ולהשתתפות בכל שאר הפעילות הרוחנית המתקיימת בה. אנו זקוקים לקהילה תורנית שנרגיש ‘שייכים’
אליה, ונדבר בה ב’שפה תורנית של גאולה’, שפה תורנית ייחודית משלנו, שפה מתאימה שגורמת לנו
להאמין בעצמנו ובכוחנו, אמונה שאנחנו מסוגלים ורוצים ‘לצאת ממצרים’ – המיצרים האישיים שיש
לכל אחד בחייו, ולקבל על הר סיני את התורה ש ל נ ו ברמה הכי גבוהה.
