בשבת מקובל לאחל איש לרעהו ‘שבת שלום’. מדוע אנו אומרים כך? ולא כמו בשאר ימות
השבוע בהם אין אנו אומרים ‘שני שלום’ וכיו”ב?
לוח השנה של חיינו מוקף בכמה מעגלים. המעגל ההיקפי – חודש, מונה עשרים ותשעה –
שלושים ימים. מה מתרחש במקביל בגרמי השמים? הקפת הירח את כדור הארץ.
במעגל הפנימי יותר, במשך עשרים וארבע שעות כדור הארץ מסתובב על צירו, יחידת זמן
המוכרת לנו גם בכינוי ‘יממה’.
שבוע זו יחידת הזמן היחידה, שבמקביל אליה לא מתרחש מאומה בגרמי השמים. מדוע?
לספרה שבע, יש משמעות רבה ביהדות כפי שביארנו בעבר. גם היום השביעי – אינו יום רגיל,
אלא יום מיוחד, ובעל משמעות פנימית. לכן אנו עושים פעולות רבות, שמטרתן לבטא את
קדושת השבת, ולהדגיש את ההבדל שבינה לבין ימות החול. בראשן, העצירה מהעשייה
השוטפת, לצד המנוחה המאפשרת לנו להנות כראוי מזיו אורה של השבת.
מצינו לכך מקור בדברי המשנה ברורה, שפסק להלכה בסימן שז ס”ק ה’, בשם השל”ה: “אדם
המבקר לחברו בשבת בשחרית, לא יאמר לו כדרך שאומר בחול ‘צפרא טבא’, רק יאמר לו:
‘שבת טבא’ [בלשון קודש או בלשון חול כמנהגנו היום] כדי לקיים ‘זכור את יום השבת'”.
בימות החול רגילים אנו לומר ‘שלום’, אולם בשבת יש מצוה מיוחדת לזכור את קדושת השבת,
ולהבדילה משאר ימי השבוע, ולכן אנו אומרים ‘שבת שלום’, ומקיימים בכך מצוות “זכור את
יום השבת לקדשו”.
יש דעות בקרב הפוסקים, שבאמירת ‘שבת שלום’ (או ‘גוט שבת’), לאחר פלג המנחה יש
חשש שמקבלים את קדושת השבת, אא”כ מכוון במפורש שלא לקבל באמירה זו את השבת.
הגרש”ז אוירבך זצ”ל חשש מכך, ולכן אמר שיש ליזהר לומר ‘ערב שבת שלום’ (הליכות שלמה
תפילה פ”ב הערה 44).
לאחר שנחוש בעצמנו שאמירת ‘שבת שלום’ אינה אמירה גרידא “מן השפה ולחוץ”, וננסה
להרגיש בתוכנו את קידוש השבת, גם באמירה ובשיח, נוכל להנחיל תחושה זו לילדינו יותר
בקלות.
