על אחד החכמים מספרת הגמרא כי כאשר נחשף להלכה חדשה, אותה לא שמע מימיו,
מיהר לשנן אותה ארבעים פעם “ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה” (=ודומה הייתה לו כדבר
המונח בכיסו).
מה טיבו של הדימוי הזה, לפיו מידע זכור היטב הוא כמונח בכיס? בימינו משמש הדימוי הזה
לתיאור הישג שכבר ביד האדם, “ההצלחה מונחת בכיסו” או “כל האמת אצלו בכיס”. אולי
בדומה לכך משתבח האמורא כמי שתוך זמן קצר, על ידי שינון מרובה, השלים את רכישת
המידע החדש.
אולם בשמו של רבי זלמן מוואלוז’ין זצ”ל נמסרת משמעות עמוקה יותר לדימוי הזה. לכולנו
אצור ידע עצום במוחנו, אך הוא מתחלק לרבדים שונים. חלקו ידע פעיל, כזה הנמצא בשימוש
תכוף, חלקו גנוז עמוק בתהומות תודעתנו ודרושה מלאכת היזכרות כדי לחשוף אותו, ורובו
אי שם בתווך.
הכיס, לפי רבי זלמל’ה, מדמה את הידע הפעיל. “אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה”,
ומשכך הוא במעקב תמידי אחר המצוי בו. האמורא ששינן שוב ושוב את ההלכה החדשה, לא
גנז אותה בעמקי זכרונו אלא “דמי ליה כמאן דמנח בכיסיה”; היא הפכה חלק מן הידע הפעיל
שלו, בו הוא ממשמש בכל שעה ואינו צריך לפשפש בזכרונו כדי לחלץ את הטמון בו.
בעבור בן תורה היוצא אל חיי המעשה, טמונה כאן משמעות נוספת, אולי עמוקה ומעשירה
יותר. הכיס בלשון חכמים הוא הארנק של ימינו. צרור ובו מטבעות, שטרות וחפצים קטנים
לשימוש שוטף. הכיס נמצא תמיד אצל האדם ומלווה אותו ביציאתו אל המרחב. בכל תחנותיו
הוא נזקק לארנקו. נוטל ממנו מעות כשנדרש להוצאה, שולף כרטיס, תעודה או חפץ שימושי.
מי מאיתנו לא מצא עצמו יוצא לדרך, ואחר כמה רגעים שב על עקבותיו, כי — “אוי, שכחתי
את הארנק…”? בלעדיו, השהות שלנו במרחב מוגבלת מאוד.
תורה בפורמט כיס היא תורה פעילה, נוכחת, ממושמשת בכל הזדמנות. בבית, במרחב
הפרטי, מציידים את הארנק בכל הדרוש ומשיש בו הכל – יוצאים לדרך. בבית המדרש נטענת
התורה ומחוצה לו היא באה לכלל שימוש.
“כמאן דמנח בכיסיה” היא אפוא תורה יישומית, לא תיאורטית ולא מופנמת בין כתלי בית
המדרש. תורה שאדם מצטייד בה כדי להתנהל בהצלחה בעולם המעשה. וכיצד נוכל לדעת
אם אכן תורתו של אדם היא כמונחת בכיסו? “אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה”! – אם הוא
נזקק לה בכל שעה, אם תחנותיו בחיי היומיום צבועות בגוון הלכתי, אם בכל הקשר מתקיים
בו “ראה מעשה ונזכר הלכה”, אות הוא שתורתו מונחת בכיסו ואכן, הוא מאותם אנשים
אחראיים שאינם יוצאים מביתם מבלי לקחת את הארנק…
