נושא ההשתדלות הוא נושא מורכב ועמום, הן מבחינה השקפתית והן בפן המעשי.
הגדרה אחת עשויה לשפוך אור על העניין: ההשתדלות אינה מצווה בעלמא. היא הכלי שעל ידו בחר ה’ להוריד את השפע לעולם. הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו בדרך הטבע. “טבע” פירושו: דברים אינם נעשים מאליהם רק משום שכך רוצה הקדוש ברוך הוא, אלא לכל התרחשות בבריאה יש סיבה הגורמת לתוצאה, על פי חוקים קבועים, סדר ומשטר.
נניח שהקדוש ברוך הוא רוצה שפלוני יהיה בריא. לכאורה – הרי אנחנו מאמינים שאם הוא רוצה זה מה שיהיה. זה נכון כמובן, אבל – הקדוש ברוך הוא אינו רוצה שדברים יקרו מאליהם. הוא רוצה שהם יתנהלו באופן של סיבה ומסובב: כאשר תתבצענה פעולות המסוגלות להביא ריפוי – האיש יבריא. ללא פעולות אלה – האיש לא יבריא.
כמובן לפעמים קורים ניסים, אבל בדרך כלל – הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם בצורה של טבע. כפי שהוגדר לעיל, טבע הוא שם כולל להנהגת ה’ בבריאה, שהיא – סיבתיות וחוקים קבועים ובלתי משתנים: מגע באש גורם כוויה; אכילה גורמת שובע; שאיפת עשן מביאה חנק; חוסר נוזלים בגוף מביא התייבשות. ברוח זו – חולה צריך לדרוש ברופאים, ומי שמפרנס משפחה צריך לעסוק בפעולות מתאימות שעל פי דרך הטבע אמורות לסייע לכסף להגיע. זהו החוק בו העולם מתנהל: “יד חרוצים תעשיר” (משלי י).
בגזרת “בזיעת אפך תאכל לחם” קבע הקדוש ברוך הוא שעל האדם להשתדל לפרנסתו. קביעה זו אינה בגדר עונש בעלמא, כביכול נאמר כאן “תתאמץ קצת לפני שתקבל אוכל”, אלא היא קביעת חוק יסוד בניהול הבריאה. במילים אלה קבע הקדוש ברוך הוא שהפרנסה תבוא אל האדם במהלך של סיבה ותוצאה: הכסף לא יצמח על העצים, אלא יבוא על ידי השקעה שהאדם יצטרך להשקיע.
ומה בכל זאת המקום של גזירת שמים?
כאמור, העולם מתנהל במהלך של סיבה ותוצאה. כסף אינו מגיע מאליו. עם כל זאת, אין מדובר כאן על חוקתיות יבשה וחד משמעית. הלא המציאות מוכיחה שלפעמים על ידי פעולות מינימליות מרוויחים סכום רב, כמו שלפעמים השקעה רבה הולכת לריק. כמו כן, גם הפסדים כספיים אינם דבר הניתן לחיזוי במעבדה… האפשרויות להצליח, כמו הסיכונים להפסיד, תלויים באין ספור גורמים, שאין דרך לשלוט עליהם.
כאן הקדוש ברוך הוא מנהל את האדם בדרך של השגחה פרטית וסייעתא דשמיא: מי שנגזר עליו להרוויח – יקבל את העזרה ואת הנתונים הנכונים, ומי שנגזר עליו להיכשל – יפסיד.
אם, לדוגמה, הקדוש ברוך הוא רוצה שלאדם יהיה כסף – הוא נותן לו רעיונות וכוח ליזום ולפעול, ומצפה שהוא יעשה את מה שביכולתו כדי להעשיר. אם הוא רוצה שלא תהיה לו פרנסה, הוא מסיר את חינו בעיני הבוסים המראיינים אותו, או נוטל ממנו את החשק לפעול וליזום, או מונע ממנו את הגישה לאנשים הנכונים.
רצון ה’ – הוא הפועל, והפעולות שאנחנו עושים – הן כלי הביצוע.
כאן נשאלת השאלה: כמה צריך להשתדל, וכמה אפשר לסמוך על גזירת שמים?
במילים אחרות: מתי אפשר להגיד “עזוב, הכל משמים, העיקר זה ביטחון”? מה הכלל בזה?
בדרך כלל מתאמצים עד כמה שמצליחים, ואז כשמשהו משתבש ונתקע, אומרים – “הכל משמים”… והגיע הזמן ללבן את הסוגיא בצורה מסודרת. זאת נעשה בפרק הבא.
“מתוך הספר “תורתו ואומנותו” במהדורתו החדשה, שיצא לאור אי”ה בקרוב
