כל הציוויים במלאכת המשכן נאמרו למשה רבנו בלשון יחיד: ‘ועשית’ – וציפית’ – ויצקת’ – ‘והבאת’ – ‘ונתת’. רק הציווי על עשיית ארון הברית – בתוכו מונחת התורה – נאמר למשה בלשון רבים ‘ועשו ארון עצי שיטים..” המדרש מבאר את הסיבה לכך: ‘אמר הקב”ה, יבואו הכל ויתעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה’. מוסיף הרמב”ן ומפרש כיצד מתבטאים הדברים באופן מעשי: ‘שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר’. שתי האפשרויות הראשונות: לתרום משהו, או לעזור בבניית הארון כדי ‘שיזכו כולם לתורה’ מובנות בהחלט. אבל מהי האפשרות השלישית ברמב”ן – לזכות לחלק בארון הקודש ע”י ‘שיכוונו לדבר’ ? הסיבה לכך שהתורה מונחת בתוך ארון, היא שהארון מסמל את לומדי התורה המכניסים את התורה אל תוכם. גוף האדם הוא הארון, והתורה הנלמדת – מוכנסת אליו ונהיית חלק ממנו. לכן כל אחד מישראל נדרש להשתתף בפועל בבניית הארון או בתרומה משמעותית לבנייתו. כנראה, שההשתוקקות של כל אחד מישראל לזכות לחלק מהארון, גם אם בסופו של דבר אינה מתאפשרת לו בפועל, יש לה משמעות כאילו תרם היהודי את חלקו בארון. התרומה בפועל היא רק ביטוי לרצון הפנימי להשתתף בעשיית הארון, ואם היא לא מתאפשרת בפועל – היא תהיה בצורה של תרומה מחשבתית כלומר, הזדהות עם ארון הברית ובעיקר עם התורה המונחת בו שמעניקה למחשבות קודש אלו תוקף מעשי. לא הזדהות שטחית עם הרעיון הכללי, כי אם מחשבה מושקעת על תוכן דברי התורה המונחים בארון, מחשבות אישיות וחדשות בלימוד תורה – ממש כמו שהתורם תרומה כספית השקיע מעצמו בארון השקעה מעשית – ממשית.
כלפי מה הדברים אמורים? בתפילות השבת אנו מבקשים כמה פעמים ‘ותן חלקנו בתורתך’. לכל אחד מאתנו יש חלק אישי וייחודי בתורה – אותו הוא מבקש למצוא ועליו הוא מתפלל. חלק אישי זה אינו רק כמות דברי תורה אותם אמור להספיק יהודי ללמוד בחייו, אלא איכות הבנתו האישית בדברי התורה שהוא לומד. בלימוד תורה איכותי, הלומד לא רק ‘עובר מלמעלה על דף הגמרא”, אלא רואה את עצמו כאילו הוא נמצא בבית מדרשם של התנאים והאמוראים, שומע את שאלותיהם כאילו הוא הנשאל אותן, ולומד את שיטותיהם כשהוא שואל את עצמו: ‘מה אני חושב על שאלה הזו, ולאיזו שיטה מבין השיטות אני מתחבר טוב יותר?’ ( לא נדרשת כאן כמובן הכרעה בין החכמים, אלא מחשבה אישית – לאיזו שיטה התחברתי באופן אישי. זו דרך בדוקה למצוא ‘טעם אישי בלימוד’..) מי שרוצה חיבור אמיתי לתורה, אינו מסתפק בשמיעת הפרשה מהבעל קורא בבית הכנסת, אלא לומד את הפרשה בשימת לב – לתוכן ולניסוח הדברים, תוך שהוא שואל את עצמו ללא הרף: איך אני אישית מבין את הדברים, והאם כל הדברים הכתובים מובנים לי לגמרי. ישנם רבים מאתנו הסבורים שאם הם אנשים עובדים שלא לומדים כל היום, אין להם זכות לחדש בתורה או להבין את התורה לעומקה. זו טעות שמנמיכה את קומתנו, ומרחיקה אותנו מחיבור אמיתי לתורה. ‘עד הסוף’ פעם, הפטיר הרב מבריסק זצ”ל לכמה מידידיו ‘היום למדתי עם אבא – רבינו חיים הלוי מבריסק – המון זמן’. ‘כמה זמן למדתם’? ‘ 10 דקות’ – ענה הרב. תמהו השומעים: ‘ 10 דקות זה המון זמן?’, כן השיב הרב: ‘למדנו 10 דקות אבל הן היו עד הסוף’. לימוד ‘עד הסוף’, אינו חייב לקחת שעות, אבל הוא צריך להיות רציני ואחראי. הסימן שהלימוד הוא כזה, אם בכל פעם שניגש לדברי תורה, נמצא שם הבנה חדשה שתרגש ותלהיב אותנו, שנתחבר אליה, ונרצה לרשום אותה לעצמינו לזיכרון, או לחזור עליה בהתלהבות למישהו מקרובינו. כל אחד מאתנו הרי מוכשר בתחום עיסוקו, ויש לו מה לומר ומה ‘לחדש’ בתחום. גם בדברי תורה שמור לנו החלק שלנו, והוא מצפה שנמצא אותו ו’ננכס’ אותו לעצמנו, כדי ש’נכוון לדבר’- ממש כמו עושי הארון – ונזכה שגם לנו העובדים יהיה חלק בתורה.
