הרב ברוך ישראל| מרבני חלקי בקהילתי
פגשתי אותו באקראי בליל שמחת תורה; הוא התארח אצל אחיו – חבר בקהילה שלנו. אנחנו, חברים עוד מזמן שחבשנו יחד את ספסלי הישיבה הגדולה. שוחחנו כמובן והתעניינו איש בחיי רעהו, והתברר לי שלאחר כמה שנים הוא יצא לעבוד כדי לפרנס את משפחתו המורחבת, בעוד אני נשארתי עד היום בכולל.
עם התמשכות ההקפות מצאנו את עצמנו בפינת בית הכנסת משוחחים על דא ועל הא. חזותו החיצונית של ידידי כמעט ולא השתנתה; הוא וילדיו היו לבושים בצורה ישיבתית לחלוטין וגם השיח שלו היה "ישיביש" – כמו משכבר הימים. באמצע שיחתנו שאלתי אותו מבלי משים שאלה שהתפתחה לדיון מעמיק וכנה: "תגיד לי ידידי, מה לומדים בזמן חורף?" הוא הביט עלי מופתע והשיב: "לא אמרתי לך לפני כמה דקות שיצאתי לעבוד?"
"אני זוכר," השבתי, "אבל מדוע אתה מתפלא? מה לא לגיטימי בשאלתי?" הוא נאנח והשיב בחיוך מריר: "אתה שואל שאלה שמתאימה לאברך כולל. היא זכורה לי מלפני כמה שנים בתוך 'שיח אברכים' קלאסי, בו השאלה 'מה לומדים בזמן הבא' מרחפת באוויר, אבל כבר כמה שנים שהשאלה הזו לא מעסיקה אותי. אני קובע עיתים לתורה כשאני יכול, וזה לא יוצא הרבה פעמים. טרדות החיים לא מאפשרות לי ללמוד ולכן השאלה ששאלת לא מעסיקה אותי – לפחות עכשיו".
שיחתנו נקטעה באחת כשאחד ממכרינו 'סחב' אותנו אל תוך מעגלי ההקפות שעמדו לפני סיומן. חזרתי הביתה מההקפות אפוף מחשבות. תשובתו של ידידי 'תפסה' אותי. האומנם?! מי שיצא מהכולל כבר אינו יכול להיות עסוק בשאלה מה ללמוד בזמן הבא? מדוע אנו תופסים זאת כסתירה, כאילו מי שאילוצי החיים הוציאוהו מבית המדרש להרוויח למחייתו, לא יכול לשאוף ללימוד מסודר ושיטתי של מסכת בש"ס עם חברותא קבועה, או להשתתף בשיעור רציני יומיומי?
'הכל – או כלום'
אחרי הרבה מחשבה הגעתי למסקנה שהתפיסה הזו של 'או הכול או כלום' מקורה בהבנה מוטעית שהשתרשה לה אי שם אצל החבר הנ"ל, כמו אצל רבים אחרים מחבריי שפגשתי – אלו שיצאו לעבוד. לדידם של אלו, לימוד התורה אינו נתפס בעיקר כחובה דתית בסיסית כמו תפילין ושבת, אלא כצורת התנהגות תרבותית-קהילתית ששייכת ל'עולם התורה' ולאברכי הכוללים.
בהבנה שלהם, אם הם לא לומדים כל היום כמו 'כל האברכים', הלימוד לא שווה הרבה ואין טעם או ערך בלימוד חלקי שכזה. לדעתם, מה שמגדיר את ה'חרדי הקלאסי' זו ההימצאות בכולל, ואילו הם שכבר אינם בכולל – הם אחרים, הם משהו אחר. "הם לא משלנו", "הם אפעס שונים"…
לשנות את התפיסה
את התפיסה המוטעית הזו, ידידיי, מוכרחים לשנות. המצווה ללמוד תורה בצורה רצינית היא המצווה הגדולה והבסיסית ביותר של יהדותנו. היא זו שקובעת את רמת הדתיות שלנו ואת רמת שמירת ההלכה שלנו ושל משפחתנו. ההגדרה של החרדיות שלנו היא השייכות שלנו ללימוד תורה ולאו דווקא ההישארותנו בכולל.
יתירה מזאת, אין שום קשר בין היותנו אנשים עובדים לבין חובתנו להכניס אל סדר היום שלנו לימוד תורה בדרך שתתאים לנו, בצורה שנוכל להתחבר אליה ובזמן שיהיה נוח לנו. התשובה לשאלה "מה נלמד בזמן חורף?" צריכה להעסיק כל אחד ואחד מאתנו, למענו ולמען משפחתו.
