מה ‘עושים’ בשבת?

בשבוע שעבר שוחחתי עם סטודנטית שהחלה לאחרונה לשמור שבת. היא לומדת בחברותא
במסגרת ‘אחים לנפש’ ובשבועות האחרונים היא וחברתה ללימוד עסקו בנושא של שבת קודש.
הסטודנטית החליטה לנסות. אבל, היא מתמודדת עם קושי גדול: “השקט של שבת פשוט מלחיץ
אותי. עשרים ושש שעות של חוסר עשיה, של להיות עם עצמי לבד, זה פשוט קשה לי. איך אפשר לא
לעשות כלום במשך זמן רב כל כך?”
הקשבתי לדבריה בקשב ואז הצעתי לה לפתוח יחד את פסוקי התורה המלמדים על מצוות השבת.
הפסוק בחומש שמות פותח בהוראה: “וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת!”. כיצד יש לשמור את השבת?
איך מקיימים את הוראת התורה? היינו מצפים כי ההמשך יהיה משהו בסגנון של ‘אל תעשו’ ‘אל
תפעלו’ ‘אל תייצרו’ או משהו דומה. אבל, במפתיע, לא כך מורה לנו התורה לשמור את השבת.
המילה הבאה היא דווקא קריאה לאקטיביות. לעשות. “…לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם”.
מה עושים בשבת? אנו יודעים ששבת היא בעיקר אוסף של הוראות שאנו מצווים לא לעשות. למה
מכוונת התורה כאשר היא מצווה עלינו ‘לעשות’ את השבת?
הסטודנטית הזדהתה מאוד עם השאלה. בעיניה לא היה מקום לעשיה אקטיבית בכלל במסגרת
הוראות השבת. כיצד ניתן לראות במצוות השבת קריאה לפעולה?
פתחנו את ספרו של רבי אברהם גרודזינסקי – שהיה מרבני תנועת המוסר ונרצח בידי הנאצים בגטו
קובנה, המסביר את אותה מצווה מיוחדת הקוראת לאדם: ‘והלכת בדרכיו’ כלומר, ללכת בדרכי ה’ כך:
באופן פשוט אנו מבינים כי מצוות ‘והלכת’ משמשת בעיקר תמרור ומורה דרך. איש אינו חושב שניתן
להיות ממש ‘כמו’ הקב”ה, אלא להתנהג באותן מידות טובות בהן נוהג ה’ איתנו. מה הוא רחום אף
אתה היה רחום וכדומה.
אך רבי אברהם מחדש כי לצד מובן זה של המצווה, ישנה הזדמנות שבועית ללכת ממש בדרכי הא-ל.
כאשר אנו שובתים ממלאכה ביום השבת הרי שאנו עושים – כביכול – בדיוק את מה שה’ עושה.
שובתים ממלאכתנו כמו שה’ שבת מכל מלאכתו. אלה עשרים ושש שעות נשגבות ומרוממות בהן אנו
מקיימים את ההוראה ‘והלכת בדרכיו’ לא רק כמצפן ומכוון אלא באופן מעשי. אנו נוהגים ממש כמו
השי”ת.
הניסיון להידמות למי שאמר והיה העולם אינו עניין פסיבי. כדי שהאדם יצליח לעשות את השבת
כראוי הוא נקרא לבדיקה פנימית ולעבודה עצמית מרוממת. אין כאן רק שביתה ממלאכה, כי אם
בריאה חדשה ומרוממת של האדם עצמו.