מוסר אנושי, האמנם?
זה קרה בשבוע שעבר. אלו היו הימים הראשונים של ‘מסע פולין-הונגריה’ של ‘אחים-לנפש’, מסע חו”ל הראשון של התוכנית. עבורי הייתה זו הפעם הראשונה בה הצטרפתי למסע מרגש כזה, מסע בין שרידי יהדות פולין המפוארת, מסע אל הכבשנים העשנים ואל מחנות העבודה וההשמדה בהם נטבחו מיליונים מאחינו, מסע מטלטל ומעצים.
הימים הראשונים היו קשים במיוחד. סיירנו בין המצבות העתיקות בבית הקברות בוורשה, ראינו את העדויות האילמות לחיים היהודיים התוססים שהיו שם. מנקודה לנקודה התקדמנו בתחנות חיי יהודי פולין עד שמצאנו עצמנו עומדים ברחבת האוּמְשְלַגְפְּלָץ, כיכר השילוחים הנוראה ממנה נשלחו מאות אלפי יהודי גטו וורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה ואל מותם.
למדתי רבות על השואה, קראתי ספרי-עדות ואף פגשתי לא מעט ניצולים ושורדים. אבל ההכנות כולן לא הספיקו כדי לרפד את החוויה הקשה של הנוכחות במקום. המעבר בין המצבות השונות, מצבות שכל אחת מהן מספרת סיפור אישי מרתק, מעניק תחושה של שייכות פנימית. כל מצבה וסיפורה, כל נפטר וחוויות חייו. אתה מסתובב בין המצבות ומרגיש שייך. אתה חווה – כאילו זה קורה כאן ועכשיו – את הפוליטיקות הקטנות, את הויכוחים העמוקים, את כל מה שהופך קהילה יהודית לחיה ותוססת. אבל במקביל אתה שומע את השקט. את הדממה. דממת המוות שמזכירה כי לא נשאר כמעט זכר מהקהילה המפוארת הזו. שקט מקפיא שרועם באוזנינו, שקט שמעיד על סערה גדולה.
מכיכר השילוחים המשכנו אל מחנה המוות טרבלינקה. ככל שהמסע נמשך גבר הזעם. בכל עדות ששמענו ובכל סיפור אליו התוודענו, עלה מפלס הכעס. זעם וכעס על אותם ‘בני אדם’ שהיו מסוגלים לבצע את הדבר הנורא הזה. רוגז וחמה על הגרמנים, על הפולנים, על עוזריהם ועל כל מי שהיה, שמע, ראה ושתק. כעס פנימי, מטלטל, כזה שמעמיד בסוג של חוסר אונים.
ואז הגענו למיידנק.
עמדנו יחד, חברי וחברות ‘אחים לנפש’, בתוך תא גזים שנותר בשלמותו. על הקירות נותרו שאריות של צבע כחול, צבעו של גז הציקלון בו השתמשו הנאצים ימ”ש על מנת להשמיד, להרוג ולאבד. מישוש קל של הקירות מגלה חריטות של ציפורניים, זיכרון אחרון לאומללים שניסו, בשארית כוחותיהם, להשיג עוד רגע של אוויר לנשימה. החדר האפלולי מזעזע. התחושות קשות. הזעם ממשיך לפעפע.
אבל אז בחר המדריך, הרב יוני אליצור, להקריא לנו משפט מכונן של ויקטור פראנקל, הפסיכיאטר היהודי הנודע אשר חוויותיו במחנה ריכוז נאצי היוו בסיס לשיטה אותה ייסד בפסיכותרפיה. וכך הוא כתב: האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות ותפילת שמע ישראל על שפתיו. זה לעומת זה.
הרב אליצור המשיך והקריא עדויות על קריאת ‘שמע ישראל’ שנשמעה מפיהם של יהודים מכל העולם. מסלוניקי ומהונגריה, מפולין ומליטא, יהודים אדוקים ויהודים רחוקים. יהודים שגם כאשר מצאו את עצמם מול הרוע האנושי הנורא, מול הבלתי נתפס, הצליחו, בשארית כוחותיהם, להתחבר למשהו מרומם יותר, רגע לפני הטבח וההשמדה. זה לצד זה עמדו בני אדם. ‘אדם’ שהיה לחיית טרף ולרוצח קר דם שחיי אדם שווים בעיניו פחות מחייהם של שקצים ורמשים. ולצידו ‘אדם’, מאותו מין אנושי, שבתוך החושך, האפילה הנוראה והטרגדיה מטריפת-הדעת ניסה בשארית כוחותיו – גם אם לא תמיד בהצלחה – להישאר נאמן, איכשהו לערכים, לעקרונות ולאמונה.
***
אלו היו הימים בהם קרס בקול גדול המושג ‘מוסר אנושי’. זה היה הזמן בו כל בר-דעת מבין שנאורות, ליברליות ודעות מתקדמות אינן ערובה למוסר-אמת וליושר אנושי. זה המקום בו אדם מבין שמוסר אמיתי יכול להיות רק חיצוני, רק אלוקי. תורת ישראל שנתנה מאת מי שאמר והיה העולם משרטטת לנו קווים של מוסר, של צדק ושל יושר. לאורה נלך ובדרכה נצעד.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש הזדמנות להכיר ליהודים נוספים את עולם התורה והמצוות. במסגרת ‘אחים לנפש’ אנו מזמינים אתכם להקדיש שעה שבועית אחת ללמידה בZOOM. אנחנו שולחים חומרי לימוד מעשירים, אתם שוקעים יחד בסוגיות של מוסר, אורחות חיים ונתיבות עולם. רק לימוד מעמיק של דרך התורה והמצוות יכול לתת לנו ביטחון שאנו צועדים בדרך מוארת ונכונה. מוזמנים להצטרף, יחד נאיר את העולם.
קרדיט תמונה: ויקיפדיה