רק דמעה
ימים ספורים לפני ראש השנה שעבר קיבלתי טלפון נסער. על הקו היה יוגב, בחור צעיר שעשה את צעדיו הראשונים בעולמה של תורה. יוגב עבר תהליך אישי מורכב מאוד, הוא היה ‘על גג העולם’ במונחים מקומיים. יזם מצליח, צעיר שכבר ראה את המיליונים. יום אחד משהו נגע בו. הוא קרא מאמר שטלטל אותו, חיפש מעט יותר, ומפה לשם הוא הגיע לישיבה והחל ללמוד מידי יום כמה שעות בהתמדה.
בשיחת הטלפון שקיבלתי ממנו הוא היה על סף בכי. הוא סיפר שסיים שיחה עם אמא שלו, שלא תמכה בו בלשון המעטה, מאוד הפריעה לה הדרך בה הוא הולך, היא הרגישה שהיא מאבדת אותו ושהוא עוזב את כל מה שהיא השקיעה בו במשך שנים.
שוחחנו שיחה ארוכה, ליבנו יחד את האתגרים ואת האופן בו ניתן להמשיך לשמור על כבודה, לפייס את דעתה ובמקביל, כמובן, להמשיך בדרך העולה בית א-ל. בסיומה של השיחה יוגב ביקש לשאול שאלה אחת נוספת: רק אני ואתה יודעים, הוא אמר, רק אני ואתה יודעים כמה כאב-לב אני עובר. כמה דמעות אמא שלי שפכה בימים האחרונים. כמה צער, כמה קושי יש בתהליך פנימי ועמוק כזה. אתה חושב שזה משנה למישהו? נראה לך שלמישהו אכפת כמה מורכב התהליך מלא-החיבוטים-והקשיים שלי?
הימים היו, כאמור, קרובים לראש השנה. ביקשתי ללמוד אתו קטע קצר מדברי התוספות במסכת ראש השנה. בראש השנה אנו תוקעים מאה תקיעות. המספר הוא מדויק. מדוע?
בעלי התוספות מלמדים כי חכמינו תקנו זאת לזכר יבבות אחרות. יבבות של אם אחת. בספר שופטים מסופר על אדם בשם סיסרא. סיסרא עמד בראש צבא שבא להילחם בעם ישראל ונוצח בדרך ניסית. אימו, שהתרגלה כל ימיה לניצחונות-בזק של בנה, המתינה לחזרתו של סיסרא מהקרב. אך הפעם הוא לא חזר. וכך מתארת דבורה הנביאה, שופטת ישראל באותה התקופה, את דאגתה של האם לשלום בנה: בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו (שופטים, ה כח).
מאה בכיות בכתה אם-סיסרא באותה העת. מאה יבבות יבבה מתוך דאגתה הרבה. ולזכרן של מאה הבכיות ההן, הורו לנו חכמים לתקוע מאה תקיעות כל שנה מחדש. מאה בדיוק, כמו המאה שלה. והשאלה מתבקשת – מה הקשר? מדוע דמעותיה של המרשעת הזו מהוות בסיס וטעם למניין תקיעות השופר?
***
יש כאן מסר חשוב לכל יהודי, אמרתי ליוגב. יש כאן מסר אותו בקשו החכמים להעביר לכל יהודי בכל מקום בעולם ששומע את תקיעת השופר.
מנין לנו מספר הבכיות של אם סיסרא? כי מישהו ספר. למישהו, שם למעלה, היה חשוב לדעת כמה בכיות בדיוק היא בכתה וכמה יבבות היא יבבה. כי כל תחושה נספרת, כל כאב נרשם. אפילו דמעותיה של אם של אדם שהגיע במטרה להשמיד את עם ה’, נמדדו בדיוק. ואם אישה כזו קבלה יחס מחבק כזה, ודאי שאלו שהא-ל ממתין לקריאתם זוכים ליחס אוהב ואכפתי כל-כך.
וכך קורא לנו השופר: דעו, יהודים יקרים! כל תחושה בלב, כל הרגשה קטנה, הכל עולה כעת לריבון כל העולמים. אל תזלזלו באף רגש קל! אל תמעיטו בערכה של אף התעוררות מינורית! כל רצון-טוב, כל מחשבה חיובית, כל אלה עולים היישר לשולחנו של הבורא ומתווספים לפרופיל החיובי אותו אנו בונים כעת!
***
אם אפילו דמעה אחת נחשבת, כמה מרומם לקבל על עצמו שעה שבועית שלמה ללימוד עם אח רחוק בZOOM? בלי מאמץ, בלי לעבוד לפני או אחרי. שעה אחת שבועית עם חברותא שאנו נשבץ לך. יחד, נאיר את העולם!
