משה רבינו מעיר לשני יהודים המתקוטטים ביניהם ואומר לאחד: “רשע, למה תכה רעך?” בתגובה,
מטיחים בו שניהם: “מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?” על כך מגיב משה רבינו בחשש: “אכן נודע
הדבר!” – ופירשו חז”ל, שמשה רבינו תהה מדוע עם ישראל נרדף וגולה בין האומות, והוא הבין מתגובתם
השחצנית של דתן ואבירם, ש’אכן נודע הדבר’, בגלל סוג תגובות כאלו יהודים יוצאים לגלות.
לכאורה לא מובן, מה נורא כל כך בתגובה זו, הרי השניים הללו מעלים טיעון הגיוני לכאורה,
בדבר סמכותו של משה – שעדיין לא הוכתר למנהיגם של ישראל – להעיר להם ולהתערב בעניינם
הפרטי? אכן, תגובתם מראה על השפל הגדול וחוסר ההבנה הבסיסי שהיה להם – במהותו ותפקידו של
יהודי בעולם. לכל אחד מהעם היהודי, ממלכת כוהנים וגוי קדוש – יש מעמד של שר ושופט, ומתפקידו
של כל יהודי להיות מנהיג ומתקן עולם, לא פחות! יהודי אמיתי לא נותן לעוולה מוסרית ולחוסר צדק
שקורה סביבו לעבור בלי ‘תגובה יהודית’ לתיקון המצב. זו בדיוק גם תגובתו של משה רבינו
בפרשתנו – כצעיר הבורח מבית אביו למקום זר – למראה עוולת הרועים המגרשים שלא בצדק את
בנות יתרו – הבאות להשקות את צאן אביהן “ויקם משה ויושיען ויישק את צאנם “. יהודי המבין את
תפקידו ההיסטורי בעולם – פועל לתיקון עוולות העולם שמסביב, מבלי שיתבקש ומבלי שיקבל על
כך מינוי רשמי מאיש. משה רבינו הולך בדרכו של יעקב אבינו, שברח בצעירותו מבית אבא
מפחד עשיו אחיו. הוא מגיע למקום זר באמצע היום, פוגש ליד באר המים רועים היושבים בחוסר מעש,
ומיד מברר את הסיבה לבטלה זו: “ויאמר הן עוד היום גדול, לא עת היאסף המקנה…” איזו חוצפה
יהודית…בחור צעיר המגיע למקום זר, ומיד מרגיש צורך ויכולת לחלק הוראות לרועים זרים מבני המקום,
“השקו הצאן ולכו רעו”. ללמדנו ש’הצדיק שונא עוול גם אצל הנוכרי’ (ספורנו). כך היא דרכו של יהודי אמיתי, הרואה את עצמו אחראי לתקן את העוולות סביבו. זו דרך ה’ הטוב והמיטיב גם הוא עם כל סביבותיו.
זוהי אפוא הבנתו הכואבת של משה את הסיבה לגלות. אם יהודי עסוק רק בעצמו, אינו מוכן שיעירו לו על
עוולות, ולא מכיר במעמדו המחייב נורמות התנהגות של שר ושופט, אז “אכן נודע הדבר” – מתבררת
הסיבה מדוע מגיעה לו גלות. כשיהודי מתגלגל בגלות, ללא מקום בטוח וסביבה מוגנת, וחווה
על בשרו את חוסר הצדק והעדר המוסריות בעולם הגויי שסביבו, עולם שבו ‘הקנאה התאווה והכבוד’ שולטים, רק אז הוא מבין עד כמה האיש היהודי הוא אחר – צודק יותר, מוסרי יותר, אצילי יותר, יהודי יותר! או אז הוא מבטיח
לעצמו שכשייצא מהגלות הזו, הוא ימלא את תפקידו כיהודי שוחר צדק ומוסר, ויהיה שר ושופט על עצמו,
על משפחתו, ועל סביבתו.
‘חלקי – בקהילתי’
אנו מאמינים לגמרי שלכל אחד מאתנו יש ‘תפקיד יהודי’ לפעול,
לשנות דברים ולעשות את עולמנו טוב יותר. אצל רבים מאתנו – בוגרי הישיבות שיצאו אל עמל
החיים – קיימים רצונות ורעיונות איך לעשות את חברתנו טובה יותר ומתוקנת יותר. רבים וטובים
חושבים לעצמם ועל עצמם ‘מי אנחנו ומה אנחנו…’ אסור לתת ל’רצונות היהודיים’ הטבעיים הללו
המקננים בנו – רצונות השואפים לתיקון עולם – להישאר בגדר רצונות בלבד. על כל אחד מבוגרי
הישיבות לשאול את עצמו “מה חלקי בקהילתי? איך אני תורם מעצמי לחברה שמסביב? מה ‘הרעיון שלי
לביסוסה של הקהילה התורנית שסביבי? אם יש מי מביננו שעדיין אין לו קהילה שבה הוא יכול להביא את עצמו לידי ביטוי – כנראה שתפקידו לפתוח לעצמו קהילה שכזו, עם הכוחות שלו, עם הרעיונות שלו. אפילו אם המציאות
היא שהוא בינתיים לבד ברעיון שלו – כמו משה רבינו שהיה לבד מול ‘רועים’ רבים, אם רק יאמין בעצמו – הוא בטוח יצליח, כי ‘אם אין אני לי – מי לי’.
