מעלת הקהילה

הגמרא בברכות ח. מביאה מימרא מופלאה על הפסוק בתהילים פדה בשלום נפשי מקרב לי כי
ברבים היו עמדי’ דןרש רבי נתן: אמר הקב”ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם
הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.
בהסתכלות פשוטה, אין הלימה בין הדרישות לבין התוצאה. תורה, גמ”ח ותפילה בציבור, רשימה
קצרה ופשוטה מאוד. למעשה, זה סטנדרט בסיסי וכמעט כל יהודי שומר מצוות מקיים אותה. האם על
כל אחד כזה נאמר שהוא הביא את הגאולה?
זהו, שכן.
כל אחד כזה הביא את הגאולה, לא לבד, אלא עם הציבור, בכלל הדורות. זהו בדיוק המתכון הסודי
ששמר על עם ישראל לאורך כל השנים, עד לדור הגאולה. בזכותם יש את מי לגאול.
המשמעות של פדיון מבין האומות, הוא לא רק בעתיד, אלא גם בהווה, ביצירת בידול מהגויים,
וייחודיות יהודית, זוהי הסיבה לגאולה העתידה.
בלי עסק בתורה, אין עם ישראל, זה ברור לכולנו. אבל תורה זה לא מספיק, עם ישראל לא היה שורד
אם היה מפסיק להתנהג ולהרגיש כעם. צריך גם עסק בגמילות חסדים, האכפתיות הפשוטה מצרכי
הזולת, היא סימן ההיכר שלנו, וגם סוד שרידותנו.
הדרישה השלישית, ‘ומתפלל עם הציבור’ מדגישה את החשיבות של עבודת השם כחלק מציבור. כל
יהודי שקם בבוקר והולך בקביעות להתפלל בציבור, הוא לא רק עובד את הקב”ה, אלא שומר גם על
חלקו בעם ישראל. אפשר להתפלל לבד, אבל לאורך זמן יאבד החיבור לעם ישראל, ועם ישראל יאבד
אותו.
בהמשך הגמרא שם, מודגשת עובדה זו: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל,
נקרא שכן רע שנאמר כה אמר השם על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי
את ישראל. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה
אתוש מתוכם.
הקב”ה הנחיל נחלה לכלל ישראל, כלל הבנוי מפרטים רבים, מה שהופך אותנו לעם זה החיבור.
חיבור זה לזה תוך התכנסות סביב עבודת השם.
אדם העובד את השם לבדו, גם אם עבודתו נובעת מפנימיות הנפש, וגם אם הוא יהודי בכל ליבו, אם
לא יתחבר לציבור – בית יהודה, יהדותו תיטוש אותו.