סיפור יציאת מצרים צריך להיות דווקא בצורת ‘שאלה ותשובה’, עד כדי כך שאמרו חז”ל שמי שאין
לאדם בן ששואל, עליו ‘לשאול את עצמו’. מהי המטרה בצורת הסיפור הזו – לשאול שאלה שהתשובה
עליה ידועה מראש, וכי זו נקראת שאלה – הרי היא לכל היותר הצגה של שאלה… האומנם יש ‘לומר’
או לשורר ולדקלם את נוסח ‘מה נשתנה’, או שצריך באמת לשאול משהו שמציק?
האמת היא שכמעט לכל יהודי חושב יש שאלות מציקות שאין לו עליהן תשובה, ואם הוא ‘אינו יודע
לשאול’ מצבו עגום. הבן ש’אינו יודע לשאול’ אינו בהכרח הבן הטיפש התינוק המצויר בהגדות. הוא
בהחלט גם אותו יהודי אדיש או מיואש שמרוב שאלות שמציקות לו – הוא כבר התייאש מלשאול או
שהוא לא מוצא את מי לשאול…
יהודי מעיד על עצמו במגילת ‘שיר השירים’ שנקראת בחג, שמצבו מוגדר כ”חולת אהבה” כלפי ה’ –
“כי חולת אהבה אני”. מהם התסמינים של המחלה הזו ומהי תרופתה? יהודי חש בתוכו געגועים
וכיסופים בלתי פוסקים לחיבור רוחני אל הטוב האלוקי, וכשתשוקות אלו אינן מתמלאות והן מלוות
לפעמים שאלות ובלבולים שכמעט כל אחד נתקל בהם בחייו – הוא מרגיש חסר בלתי מוסבר וחוסר
סיפוק אישי, זהו מצב של ‘חולי אהבה’. רק ‘טיפולי אמונה’ רוחניים יכולים לרפא ולמלא את החלל.
ליל הסדר הוא לילה המסוגל לסדר ליהודי את הראש והלב – וללמד אותו אמונה חדשה מרפאת. רק
אחרי שיהודי מתעורר כל פעם מחדש ושואל בעיקר את עצמו: אחד מי יודע? והוא מחפש באמת את
ה’אחד היודע’ – אפשר להשיג את ‘אחד אני יודע!’ תשאל, תבקש אמת, תראה שאכפת לך – ויענו לך!
בליל הסדר אין עניין לדקלם את השאלות הכתובות בהגדה. בלילה הזה השאלות המופיעות בהגדה
הן המלצת קריאה – לשים לב, לשאול ולא לוותר, את כל השאלות המקוננות אצלנו – בראש ובלב,
לשאול אותן מעומק הלב ולבקש תשובות. אם לא נשאל ונברר כל הזמן את אמונת יהדותנו, היא
תישאר יבשה וחסרת חיות.
לשאול את מי?
כמו שכל בן שואל בליל הסדר את אביו, כך גם אנו “בנים אתם לה’ אלוקיכם”, יכולים לשאול אותו
הלילה בענווה וממעמקי הלב, שאלות שמציקות לנו, עד שהוא ‘יענה’, וימלא את הלב בטעם רוחני
חדש ובהארה של אמונה.
‘תשובות’ מה’ אינן בדווקא הסברים מדויקים על כל מה שקורה סביבנו – ‘כי לא מחשבותיכם
מחשבותיי – והצור תמים פועלו’, אלא הן ‘תשובות’ של מילוי הלב באמונה חדשה ובביטחון ש’כל מה
דעביד רחמנא – לטב עביד’.
ליל הסדר, כשמו, מסוגל ‘לסדר’ את הראש ולהרגיע את הלב באמונת ‘אין עוד מלבדו’, שכל הנהגת
העולם היא בהשגחה פרטית של ה’ הטוב והמיטיב, הדואג שהכל יהיה ‘בסדר’. מסוגל הוא ליל הסדר
עמוס המצוות ובראשן המצה – לחם האמונה המרפא (זוהר) – למלא את הלב בתשובות מרגיעות של
אמונה בה‘, אמונה בגאולה ואמונה בעצמנו, בהיותנו בנים אהובים לה’ בכל זמן ובכל מצב.
להרגיש!
‘חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים’. איך באמת מרגישים את זה בתוך ים של דאגות
ושעבודים משתנים? וכי זה רק “כאילו”? שחקנים גדולים מצטיינים בכך שבהצגה הם נכנסים לגמרי
לסיפור שהם מציגים. בשביל זה סידרו חז”ל בליל פסח סדר מלא המחשות, כדי ש’ניכנס’ לגמרי
לסיפור.
הלילה הוא ליל חידוש האמונה, ואת האמונה חייבים להרגיש. אז אנא, אל נא ‘נגיד’ את ההגדה,
אלא ‘נרגיש’ אותה! כשהילד ישאל מה נשתנה, לא ‘נענה’ לו, אלא ‘נרגיש’ לו… ביין, במצה, במרור,
בהסיבה ובהלל – נרגיש לו ונתרגש אתו.
אפשר לקיים מצוות בהידור והקיום שלהן ייעשה בצורה טכנית, יבשה וזריזה, ואפשר לעומת זה
להתרגש תוך כדי קיום המצווה ולהחצין את הרגשות הללו מול הילדים בלי בושה – תוך כדי שירה
וקריאה נרגשת חוזרת ונשנית של ‘אשרינו מה טוב חלקינו’… כי מה שנשאר לילד שלנו מאתנו בסופו
של דבר הן ההרגשות והתחושות שאנו מעבירים לו, יותר מהידיעות השכליות היבשות שאנו מלמדים
אותו. ככל שנרגיש לו את נועם ה’ ומצוותיו, והוא יראה עלינו עד כמה ‘אשרינו מה טוב חלקנו’ – כך גם
הוא ירצה להכניס את החוויה הרוחנית הזו אליו, יותר ויותר.
“אחד מי יודע? אחד אני (!) יודע”. ככל שרמת ה’אני יודע’ של האב גדולה, והוא מרגיש את ה’אחד
היודע’ אצלו בעצמו – כך תהיה רמת ה’אני יודע’ של הבן…
