אחת השאלות המרכזיות שנשאלות הן על ידי מתקרבים והן על ידי דתיים מבית, היא השאלה הנוגעת לשמחת החיים. אנחנו מבינים, הם אומרים, שהתורה נותנת מענה למשמעות החיים. אדם שחי על פי ההוראות של הקדוש ברוך הוא יודע לחיות נכון וממוקד מטרה. אבל, האם יש אפשרות להיות אדם שמח יותר? האם יש דרך להפוך להיות מאושר יותר?
***
השאלה הזו הופכת משמעותית יותר כאשר אנו לומדים את דברי קהלת, שלמה המלך. שלמה משרטט בפרקים הארוכים של מגילת קהלת את מסע-החיפוש האישי שלו. הוא מתאר כיצד ניסה את כל ההנאות בעולם, הוא ניסה את החכמה ואת היין, הוא בנה לו בתים וכרמים, עשה לו שרות ושרים. הוא ניסה הכל. המסקנה הייתה זהה, תמיד: גם זה הבל. שלמה בדק את כל סוגי ההנאות, טעם מכל מה שיש לעולם הזה להציע. שום דבר לא סיפק אותו. לא הייתה הנאה שבה הוא אמר לעצמו שזה המפתח לחיים טובים. הכל הבל.
יש לו מסקנה אחת. מסקנה שהוא חוזר עליה במהלך המגילה כמה וכמה פעמים: כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי, וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי מִכָּל-עֲמָלִי (קהלת ב, י). כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ (קהלת, ה, יט). הדבר היחיד שנשאר ממה שאנו חווים בעולם הזה זו תחושת השמחה. רק אדם שמסוגל לשמוח במהלך חייו נשאר עם משהו ביד. לעיתים קרובות, גם כאשר אנחנו נהנים אנחנו עסוקים במחשבה על ההנאות הבאות ועל ההישגים הבאים. אנו טרודים בתיעוד, במחשבות על הדרך בה נפרסם את החוויה שלנו ובתוכניות לחוויות נוספות. אנו שוכחים את הצורך לעצור ולחוות. לשמוח עכשיו במה שיש לנו.
לדברי קהלת זו הדרך היחידה בה אפשר לחיות את החיים נכון. ה’שמחה’ היא הדבר היחיד שנשאר לאורך זמן. החוויות עצמן הן הבל, אין להן משמעות בפני עצמן. הכל עובר. ‘חלקי מכל עמלי’ זו השמחה. אדם שלא יודע לעצור ולשמח ממה שיש לו עכשיו מאבד את המשמעות של חייו.
כאשר אנו לומדים את דברי קהלת אנו מבינים שהיכולת לשמוח אינה תוספת נחמדה לחיים. זו משימת-חיינו. אדם שחי בלי לשמוח ימצא עצמו מסכם את חייו במילה אחת: הבל. אם כך, שאלת השמחה בחיים אינה שאלה של מותרות, משהו שהיה נחמד אם היה לנו. זו שאלת החיים עצמם!
***
חג הסוכות נקרא חג האסיף. זהו החג בו אנו מודים על התבואה הרבה שאספנו והכנסנו לבית.
זהו חג התבואה? השאלה עולה מאליה. הלא אך לפני מספר חודשים חגגנו את חג השבועות, חג הקציר. אז כבר חגגנו את שמחתנו בתבואה החדשה, אז כבר נתנו תודה למי שאמר והיה העולם על כל הטוב אשר גמלנו. למה לנו חג נוסף, ארוך יותר, שנראה כי הוא עוסק באותו הרעיון? בנוסף, את התבואה אספנו לתוך הבית. אם זהו חג בו עלינו לשמוח בתבואה שאספנו, מדוע אנו עוזבים את הבתים? מדוע אין לנו מצווה מיוחדת העוסקת ביבול אותו צברנו, דוגמת קרבן שתי הלחם שהקרבנו בחג הקציר?
המפתח לתשובה זו ולפתרון חידת החיים נמצא במספר מילים בתורה. בחג השבועות אנו שמחים עם התבואה שקצרנו. לפעמים הקציר הצליח ואנו שמחים, לפעמים לא. בציווי לחגוג את חג הקציר אין הוראה לשמוח עם התוצרת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ (דברים, טז, י). אנו חוגגים לפי מה שקיבלנו באותה שנה, יתכן שיותר, יתכן שפחות. אך חג הסוכות מבשר בשורה אחרת לגמרי. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (שם, טו). בחג הסוכות אנו שמחים, כי ה’ נתן לנו. לא משנה מה הוא נתן וכמה הוא נתן. מה שהוא נתן גורם לנו שמחה.
משימת-החיים היא לעצור שוב ושוב ממרוץ החיים, לעצור ולהתבונן. מה שיש לי עכשיו זה מה שהקב”ה החליט שמתאים לי עכשיו. זה לא משנה אם הוא נתן לי ארמון או סוכה, בית גדול או דפנות וסכך. השמחה שלי לא קשורה לחוויות שלי אלא לידיעה שהקב”ה נתן לי את מה שהכי טוב עבורי. אני שמח, לא ‘כאשר’ בורכתי אלא ‘כי ‘וברכתי’. כי כל מה שיש לי ניתן לי מידו הפשוטה והרחבה.
זהו סוד השמחה. כאשר אדם יודע לעצור, ליהנות ממה שיש לו עכשיו ולהבין שכל סיטואציה היא מתנת שמים. זהו המטען הנפלא שעלינו לקחת מחג הסוכות, ‘זמן שמחתנו’, אל החיים עצמם.
יש לנו את הזכות להיות ‘שגרירים’ במרחב הכללי. יש לנו את האפשרות להיות שגרירי-אור, מגדלים של שמחה. אם אנחנו נצליח לשמוח בכל הטוב, נוכל לחיות בעצמנו חיים מאושרים ונכונים ולהקרין את היופי הזה גם הלאה, לקרובים ולרחוקים.
קרדיט תמונה: אתר פרוג
