הרב יעקב שהם
חג הסוכות נחגג בשני פנים. האחד – “חג האסיף” לכבוד היבול אותו הבאנו אל בתינו מברכת ה’ עלינו. השני – “חג סוכות” לזכר ישיבתנו במדבר בסוכה.
אלא שיש הבדל גדול בין שני צדדים אלו של החג. ‘חג האסיף’ הוא חג מובן ומתקבל על הדעת. שפע היבול, היין הטרי והחדש, המסיק העומד בפתח, כל אלו משמחים ופותחים את הלב, ובכך יוצרים הזדמנות טבעית לחגיגה. זהו יום התלוש השנתי של החקלאי. חגיגה בה בני האדם הזוכים למזון לשנה נוספת, מוצאים את ההזדמנות לשמוח ולהודות לה’ על השפע אותו קיבלו.
לעומת זאת, ‘חג הסוכות’ הוא חגיגה על אירוע היסטורי שהתקיים אי אז לפני שלשת אלפי שנים. לכאורה אין לנו שום זיקה ממשית אליו, ואין לו משמעות עבורנו. מה אכפת לנו כיצד הסתדרו אבותינו במדבר, אם ישבו בסוכות או תחת עצים? ברור שיש צורך במחסה מהשמש, אך האם האפשרות שסיפק ה’ להתגונן מפני השמש בזמן מהזמנים מספיקה כדי לקבוע חג?
נכון שגם בפסח אנחנו חוגגים אירוע היסטורי, אבל אין השוואה בין ההסתתרות בסוכות, ואפילו הן מענני כבוד, לבין היציאה ממצרים. האירוע שאותו חוגגים בפסח משפיע על חיינו עד היום, שהרי ‘אילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו משם, הרי אנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים’. ליל הסדר הוא יום ההולדת של עם ישראל. אירוע היציאה הוא בעל משמעות עבורנו למרות מרחק הזמן העצום. בלעדיו לא היינו הופכים לעם ה’.
חג הסוכות לעומתו נראה כחסר משמעות לדורות, ואם כן על מה אנו חוגגים בימים אלו?
***
הסוכה שאנו בונים איננה מרמזת רק לסוכות או ענני הכבוד שליוו את ישראל במסעותיהם במדבר. ‘סוכות’ הוא שם המקום הראשון אליו מגיעים ישראל לאחר היציאה ממצרים. “ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה” (שמות יב, לז). ואם נדייק יותר, סוכות איננו סתם המקום הראשון אליו הגיעו ישראל, אלא המקום הראשון בו ישראל חונים. “ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות” (במדבר לג, ה).
מה משמעותה של החנייה?
לפני כשנה אירעה בריחה של אסירים ביטחוניים מכלא גלבוע. קבוצת מחבלים נמלטה במבצע מתוחכם ונועז, אך הם נלכדו לאחר ימים ספורים. מה הייתה נקודת התורפה בתוכנית הבריחה שלהם?
לברוח מהכלא או לצאת ממצרים, מספק הרגשה משכרת של חופש. יציאה ממקום חונק ומגביל. אך זהו רק השלב הראשון. אם אין לך מטרה, דבר אליו אתה שואף להגיע, מקום חנייה, אזי הבריחה שלך נכשלה עוד לפני שהתחילה. אם ישראל יוצאים ממצרים ואין להם להיכן ללכת, אין להם בית משלהם, הרי שיציאתם היא לבטלה. הם ישובו למצרים, לביתם, במועד הראשון בו יתאפשר להם לחזור. לברוח זו לא מטרה.
בחג הסוכות אנו מדברים על מטרות. להיכן אנו שואפים.
על פניו היה מתאים לעשות חג על התחנה האחרונה של עם ישראל, על הכניסה לארץ ישראל. זו המטרה האמיתית של יציאת מצרים ועליה ראוי לחגוג. מה הטעם לחגוג את ההגעה לתחנה זמנית וזניחה שבה ישראל בנו להם סוכות מכמה קרשים?
נראה שהתורה מבקשת כאן ללמד אותנו מבט נכון וישר יותר. אם השאיפה היחידה שאותה נעריך, תהיה המטרה “הסופית” – ארץ ישראל, משיח, בית המקדש – אנו צפויים ליפול מהר מאוד. גאולתם של ישראל אינה ספרינט אלא מרתון. הגאולה בנויה מהמון תחנות קטנות, ובכל דור ובכל שנה אנו מתקדמים בתחנות אלו לקראת תיקון העולם.
אם היינו מכווננים רק אל המטרה הגדולה ביותר, בוודאי לא היינו יכולים לחגוג את חג הסוכות, שהרי למרות שיצאנו ממצרים, עם ישראל לא נמצא בשיא תפארתו. חלקו הגדול לא שומר את מצוות ה’, אין לנו בית מקדש, אין סנהדרין ואין שלטון תורני. אם היינו מגדירים את ההתקדמות שלנו רק לפי המטרה הסופית, לא הייתה לנו אפשרות לחגוג.
בחג סוכות אנו מחלצים מהמטרה הסופית הרבה מטרות קטנות. מחד, אנו חייבים להגדיר לעצמנו מטרה עליונה, כי אחרת היציאה ממצרים לא מושלמת. ומאידך, אפילו סוכה קטנה אי שם במדבר סיני יכולה להוות מטרה. אנחנו מציבים לנגד עינינו את המטרות החלקיות והיומיומיות. אם זה זמן לימוד עם הילד, דאגה לכבודה של בת הזוג, או כל דבר טוב אחר. מטרות קטנות אלו הן שתתלכדנה ותחזקנה את הבית שלנו, והן שתצטרפנה בסופו של דבר לבנות את כל בית ישראל.
חג שמח
קרדיט תמונה: ויקיפדיה
