זוכרת את התפילה הזו, עוד מאז שהייתי בגן יוכבד, צווחנו קהילת ילדות קטנות ואוהבות להתפלל:
“תורה ציווה לנו.. קהילת יעקב”, כבר אז תהיתי לעצמי (ילדה עמוקה הייתי) מה עם קהילת אשתו של
יעקב? אולי כי היו ארבע אימהות, הנחתי לקונפליקט והמשכתי לבקש בדבקות תמימה: “השם אחד!”
אחד הקונפליקטים הבוערים בי כיום, כעבור שנים, היא ההשתייכות לקהילה. אני מרגישה קרועה ולא
שייכת. נכון שלא מתגעגעת לתלבושת האחידה אותה נדרשנו כולנו ללבוש, בלי התאמה אישית לגזרה
ולמראה, ועדיין מצפה בתוכי שפתאום תגיח מישהי או משהו שילכד אותי לאיזה מבצע מלא מוטיבציה
(בגילי המופלג אני מוכנה לוותר על המדבקות) או לאיזה משהו גדול. להיות חלק ממשהו, אני אפילו
לא יודעת מה, רק לא להיות פרט קטן וזניח בעולם שוצף וגועש.
אם כבר זוג או פרד (ט) בזוגיות מצאתי תחושה מסוימת של תאומות, של שיוך. בנינו בית בארץ
ישראל, אנחנו זוכים ומקיימים את תורת ישראל ומקימים את דור העתיד של עם ישראל (חושבת
שבסך הכללי הגננת – מורה בסמינר היו מרוצות ממני) אבל, בששת ימי המעשה כולנו בעבודה,
הילדים במסגרות וזו עובדה, אין שיוך לשום דבר, חוץ מהתג והסיבוס, כמובן.
בעבודה אני לא מוצאת את עצמי ממש שייכת, מנסה להיות “אין” אבל אני הרבה אאוט בהרגשת
השייכות, לא כולם נולדו והתפללו בגן יוכבד, יו נואו.
האמת שבשבת, הקונפליקט מתעצם. בעלי מגיע מהעיר הגדולה בה הוא עובד וחוזר הביתה בעיקר
לשינה (העבודה היא חיינו ולא בשבילנו, מישהו?) ובסך הכל אנחנו רוצים לתת לילדנו תחושת ‘אבא
ואמא של כל השבוע’ לא רק ‘של שבת’ אבל לא מצליח לנו כל כך. החיים נוסעים לנו, הרכבת דוהרת
מאז שהילדה הייתה בגן יוכבד בעצמה והנה היא עוד מעט עולה לסמינר. יש לנו הרבה שאלות
ומחשבות מה בדיוק יתאים לה. איך נכנסים למסגרת כשמרגישים אאוט, וחוששים שיגידו לך, מקומך
אינו איתנו, אאוט-אאוץ’.
ובכלל הייתי באמצע להסביר מה עובר בחלקו של בעלי, הוא מגיע בשבת לחברה מגובשת היטב
שנפגשה כל השבוע בכולל ובתפילות והוא… ליבו נופל, נמצא במקום אחר, אני לא יודעת איפה בדיוק
יכול להיות שגם שם במזרח או במערב אין לו חלק, סי פאסט נישט, לא שייך יותר.
גם אנחנו מחפשים את חלקינו בקהילתנו, מצאתם, תוכלו לספר לנו עליו?
