סי פאסט נישט

טור אורח

06/09/2023

16:14

_5386a2cd-9de7-4a42-9aef-868d591eaa51

הרה״ג ברוך צבי גרינבוים

פרשת בלק

בלעם והרשת החברתית
למרות נסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל, כשהוא ראה ” את ישראל שוכן לשבטיו ” כלומר ’שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה – שלא יציץ אחד לתוך אוהל חבירו’ או אז, הוא משנה את דעתו, מחליט לברך ואומר; ” מה טובו אוהליך יעקב “.
מה יש בעובדה הזו שאין בעם ישראל את תכונת המציצנות – כדי לשכנע אפילו רשע כמו בלעם – לברך את עם ישראל ?
כי העובדה שכל אחד מבין שיש לו בעולם תפקיד משלו, וכל מה שיש לו נועד כדי לממש את התפקיד שהוא רק שלו, כל זה מונע את הצורך להציץ לתוך הבית של השני, כי ’כל אחד והעניינים שלו’.
כשעין רעה כמו של בלעם רואה את זה, היא בעצם ’לא רואה’ כלום, אין לה שום כח, כי כל הכח שלה לראות ולהשפיע לרעה, זה עד כמה שהאדם עצמו מפקיר את ביתו לעיניים של כולם, ונותן להם להציץ..

כמה קל היום היה לבלעם להפעיל ’עין הרע’, בעולם שבו הרשת החברתית גורמת למציצנות של כולם בכולם..
הוא היה יושב לו בביתו משועמם, מדפדף להנאתו, ועוקב ומציץ באורח חייהם של חיות הרשת ושאר אישים ’קבצני לייקים’ – שמעלים כל הזמן על המוקד של ’עין רעה’ את ביתם ומשפחתם..

יהודי שיש לו עולם פנימי משל עצמו, שום לייק לא יגרום לו אושר- הוא פשוט יהיה מיותר..

סטטוס
לשבת

זוכרת את התפילה הזו, עוד מאז שהייתי בגן יוכבד, צווחנו קהילת ילדות קטנות ואוהבות להתפלל:
“תורה ציווה לנו.. קהילת יעקב”, כבר אז תהיתי לעצמי (ילדה עמוקה הייתי) מה עם קהילת אשתו של
יעקב? אולי כי היו ארבע אימהות, הנחתי לקונפליקט והמשכתי לבקש בדבקות תמימה: “השם אחד!”
אחד הקונפליקטים הבוערים בי כיום, כעבור שנים, היא ההשתייכות לקהילה. אני מרגישה קרועה ולא
שייכת. נכון שלא מתגעגעת לתלבושת האחידה אותה נדרשנו כולנו ללבוש, בלי התאמה אישית לגזרה
ולמראה, ועדיין מצפה בתוכי שפתאום תגיח מישהי או משהו שילכד אותי לאיזה מבצע מלא מוטיבציה
(בגילי המופלג אני מוכנה לוותר על המדבקות) או לאיזה משהו גדול. להיות חלק ממשהו, אני אפילו
לא יודעת מה, רק לא להיות פרט קטן וזניח בעולם שוצף וגועש.


אם כבר זוג או פרד (ט) בזוגיות מצאתי תחושה מסוימת של תאומות, של שיוך. בנינו בית בארץ
ישראל, אנחנו זוכים ומקיימים את תורת ישראל ומקימים את דור העתיד של עם ישראל (חושבת
שבסך הכללי הגננת – מורה בסמינר היו מרוצות ממני) אבל, בששת ימי המעשה כולנו בעבודה,
הילדים במסגרות וזו עובדה, אין שיוך לשום דבר, חוץ מהתג והסיבוס, כמובן.


בעבודה אני לא מוצאת את עצמי ממש שייכת, מנסה להיות “אין” אבל אני הרבה אאוט בהרגשת
השייכות, לא כולם נולדו והתפללו בגן יוכבד, יו נואו.
האמת שבשבת, הקונפליקט מתעצם. בעלי מגיע מהעיר הגדולה בה הוא עובד וחוזר הביתה בעיקר
לשינה (העבודה היא חיינו ולא בשבילנו, מישהו?) ובסך הכל אנחנו רוצים לתת לילדנו תחושת ‘אבא
ואמא של כל השבוע’ לא רק ‘של שבת’ אבל לא מצליח לנו כל כך. החיים נוסעים לנו, הרכבת דוהרת
מאז שהילדה הייתה בגן יוכבד בעצמה והנה היא עוד מעט עולה לסמינר. יש לנו הרבה שאלות
ומחשבות מה בדיוק יתאים לה. איך נכנסים למסגרת כשמרגישים אאוט, וחוששים שיגידו לך, מקומך
אינו איתנו, אאוט-אאוץ’.


ובכלל הייתי באמצע להסביר מה עובר בחלקו של בעלי, הוא מגיע בשבת לחברה מגובשת היטב
שנפגשה כל השבוע בכולל ובתפילות והוא… ליבו נופל, נמצא במקום אחר, אני לא יודעת איפה בדיוק
יכול להיות שגם שם במזרח או במערב אין לו חלק, סי פאסט נישט, לא שייך יותר.
גם אנחנו מחפשים את חלקינו בקהילתנו, מצאתם, תוכלו לספר לנו עליו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד כותרות

אקטואליה

אבלות חדשה ישנה

חיי המעשה

ערב חברה

אקטואליה בהלכה

כללי

ארץ ישראל שלנו

אולי יעניין אותך גם

A "Heder" an orthodox Jewish school
1965/01/01  Copyright © IPPA 03750-005-13  
                    Photo by Barzelai Avraham
התנערי מעפר החול
pexels-pixabay-161561
זכרונות מן העבר
_f33664f9-39b9-4ce5-9527-b38b301417be
לוח השנה היהודי - חלק ב'
WhatsApp Image 2022-07-28 at 18.26.55
ליל שישי של חלקי - הסיירת
סגור נגישות