הרב יעקב שהם
בעשרה ניסיונות התנסה אברהם אבינו, והגדול שבכולם – ניסיון העקידה. כל הורה לילדים, אם רק ידמה במחשבתו לקיים בפועל מעשה שכזה, אם יצייר בדמיונו מקום הקרבה, בניית מזבח, עצים, סכין, יתהפכו מעיו בקרבו רק מהעלאת האפשרות לקבל ציווי שכזה. קל וחומר מלבצעו בפועל. ואכן בפיוט ‘עוקד והנעקד’ הנאמר לפני התקיעות בראש השנה על ידי כל עדות המזרח, אנו מוצאים את המילים הנוראות ”ויהי מאור יומם בעינם ליל”, וביחס לשרה, “אנה אבקש לה מנחם אנה”. כי גם בעיני אברהם יצחק ושרה, היה ניסיון זה בל יתואר.
התורה עצמה, רואה בחומרה רבה את הקרבת הבנים. הכתוב בפרשת ראה אומר ”כי כל תועבת ה’ אשר שנא וכו’ כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם”. הקרבת הבנים נחשבת בעיני התורה לתועבה, והרמב”ן במקום מסביר כי גם הקרבת הבנים לה’ נחשבת לתועבה, וכלשונו: הדבר מתועב לפני השם לשפוך דם נקי.
אלא שאם אכן תועבה היא להקריב את הבן, כיצד מבין אברהם את הציווי להקריב את יצחק בנו? הרי אברהם שקיים את התורה כולה, בוודאי ידע שהקרבת הבן הינה תועבה, כיצד הוא יכול להכיל ציווי שכזה?
קושי נוסף מתעורר מההטעיה כביכול המתרחשת בעקידה. הקב”ה מעיד על עצמו בפי ירמיהו הנביא ”אשר לא ציויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי”. מעולם לא הייתה כוונה שאדם יישחֵט כקרבן על המזבח. אם כן, לכאורה ציווי העקידה יוצר בליבו של אברהם תפיסה המנוגדת לאמת. מה התועלת בהטעיה זו? וכי בכדי לנסות את אברהם היה צורך להעבירו ייסורי שאול במהלך שלושת ימים אלו?
נראה כי קשיים אלו מורים שאברהם כביכול הבין מתחילה שקיימת כאן הערמה מסוימת! או אם נדייק, חוסר היכרות עם התמונה השלימה.
נדגיש! אין הכוונה שאברהם ידע שבסופו של דבר יצחק לא יוקרב. אם היה אברהם בטוח בכך לא היה זה ניסיון כלל ועיקר. אברהם הרגיש כי קיים רכיב בתמונה אותו הוא לא רואה. כאדם המסתכל באופק מול השמש המעוותת את הנוף העומד לפניו.
אם נשתמש במשל חולין, להבדיל כמובן, יש הבדל בין ספר המספר סיפור אמיתי לבין ספר מתח. כאשר אנו קוראים סיפור חיים, ומגיעים לנקודה של פחד ואימה בחייהם של גיבורי הסיפור, גם נשימתנו נעתקת. מדוע? כי יתכן מאוד שהגיבורים עומדים למות או לאבד את היקר להם מכל. לעומת זאת כאשר אדם קורא ספר מתח, הוא עשוי להעפיל אל פסגה של התרגשות ופחד, ואף להרגיש דפיקות לב מואצות, אך עם זאת הוא לא באמת מפחד, הוא יודע שיש כאן סופר, יש בעל הבית לסיפור והצורה שבה הוא מעביר את האירוע נועדה אכן לגרום לאדרנלין ופחד, אך המתח אמור להיפתר בצורה כלשהי.
כך גם אברהם, הוא אינו יודע שיצחק לא יוקרב, אך הוא יודע שהמצווה לשחוט את בנו אמורה להסתדר עם כל המערכת של האמונה בה’. הוא ירא את ה’ ולכן אין הוא דורש דין וחשבון כיצד תיתכן דרישה שכזו, אלא הוא מתמסר לחלוטין לדבר ה’ מתוך אמונה כי את מצוות ה’ יש לקיים גם כאשר אין הדברים מתיישבים על הלב.
רבי יהודה אבן עבאס מחבר הפיוט ‘עוקד והנעקד’, מתאר את אברהם ושרה מתדיינים על לקיחת יצחק. אברהם מבקש משרה לקחת את יצחק ללמוד את עבודת הא־ל, ושרה משיבה לו ‘לכה אדון אבל אל תרחק’. על דרישה זו משיב אברהם במילים סתומות ‘ענהּ יהי ליבך בא־ל בוטח’. נראה כי אין כוונת המשורר לתאר את אברהם מרמה את שרה. אדרבא, אברהם מגלה את ליבו לשרה למחצה. הוא מנסה להעביר לה את האמונה והביטחון בה’, שעל ידם אפשר להתמודד עם ניסיון גדול שכזה, אמונה המאפשרת לאדם להכיל גם בקשה עצומה שכזו.
נחתום במילותיו היפות של הפיוט המתאר את רגשות אברהם בעקידה, ‘עין במר בוכה ולב שמח’.
מילים אלו מתארות את הכפילות הקיימת בדעתו של אברהם. מחד, עין במר בוכה, אין ספק שיש כאן אובדן שאין שני לו, אך עם זאת – בלב שמח. אברהם מכיל את ה’מר’ בתוך ‘לב שמח’ של יראת ה’ ואמונתו.
