עם אחד, גוי אחד

דמותו המורכבת של בלעם מעוררת פליאה, מצד אחד הוא מדבר עם הקב”ה כגדול הנביאים בנימת
דיבור חברית ופתוחה עד כדי שמעז לבקש רשות לקלל את עם ישראל, ומצד שני הוא אדם גאוותן רע
עין, וגבה לב. כיצד הדברים מסתדרים הלא נבואה דורשת דרגה גבוהה?
קושיא זו מתעצמת לאור האמור בחומש דברים: ‘ולא אבה ה’ אלהיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה’
אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה’ אלהיך’ נראה, שהיה כביכול איזה צד לשמוע אל בלעם
ולממש את קללתו ורק מפני אהבתו של הקב”ה לישראל, הפכה לטובה.
בפרשה זו מתחדדת חלוקה משמעותית בין עם ישראל ואומות העולם. שכן מורשת יכולה לעבור
בשתי צורות. א. כמערכת של מחוייבות וחוקים ב. בצורה של חיבור אישי.
מורשתו של עם ישראל עוברת מדור לדור, עם כלל המצוות והחוקים. חובת הציות קיימת בכל אופן,
והמצוות אינן תלויות בחיבור אישי. לעומת זאת באומות העולם אם אדם פונה אל ה’, הרי זה מכוח
גילוי עצמי, אישי ופנימי. לפיכך, גם תלמידיו ילכו בדרכו רק אם הם חשים חיבור עם הדרך. אצל
אומות העולם, גם אין כללים ברורים וכל אדם מחליט מהי הדרך הנכונה, בעוד אצל עם ישראל שכולם
מחויבים לאותה הנהגה.
בדרך של אומות העולם יש יתרון מסוים, משום שהיא אינה נכפית על אדם, אלא הוא בוחר בה מתוך
אותנטיות, ומתאים אותה לתכונותיו. בחירת עם ישראל היא אמירה שהקב”ה מעוניין דווקא בדרך של
עם המחויב למערכת חוקים אלוקית.
במסכת סנהדרין נדרש שמו של בלעם – בלא עם. דרשה המבטאת את עניינו. הוא עובד את ה’ שלא
במסגרת לאומית. בלי עם. לא מתוך מסגרת מחייבת אלא מתוך עבודה אישית ועצמאית.
בלק חושש ומבין שלעם ישראל יש יתרון כבעלי ברית ה’, ועל כן הוא פונה לבלעם שיבטא בקללתו את
החיסרון של ישראל אל מול האומות, וזהו תוכן הקללה.
בלעם מייצג את אומות העולם אצל הקב”ה, הוא מאמין שיתכן וה’ ייתן לו רשות לקלל אותם, יטה את
אזנו לשמוע על חסרון הבחירה בישראל. ואכן יש אמת מסוימת בטענתו, אך בגלל אהבת ה’ את
ישראל הוא לא אבה לשמוע לו.
…
עבודת ה’ ללא ספר חוקים וללא ציות, הופכת ברבות הימים לעבודה עצמית המשמשת את האדם
לבדו. כשאין לאדם ממד של גובה מחייב וכל עשייתו נובעת רק מתוכו, הוא עלול לאבד את כל מטרת
ההליכה בדרכי ה’.