עמידת נר

כאשר רב יואליש מסאטמר היה מגיע לבקר בארץ הקודש, ידעו כל עניי ירושלים, כי הרבי
מחלק כספי צדקה לכל הפושט ידו. תור ארוך משתרך לפני דלת האכסניה, ובאמצעו ניצב
מותש וגם עייף, אחד מיקירי ירושלים הנושא עיניו אל דולריו של הרבי מסאטמר, כשם שנשאו
אבותיו את עיניהם, לכספי החלוקה של כולל גליציה. כל תור מגיע אל קיצו, והוא נעמד מול
רב יואל הסוקר אותו בעיניו הטובות. ‘רבי, הושיעה’ הוא ממלט אנחה המשברת חצי גופו של
אדם. ‘הפרנוסה, האשה והילדים, קשה רבי, קשה’.
בדרכו החוצה, בנג’מין פרנקלין שמנמן מחייך אליו מבין אצבעותיו, והוא מחיש צעדיו אל
קרויזר ברחוב הושע, שם כבר ישאל את השאלה הכי צ’אלמערית: ‘דער דאָלאַר איז אַראָפּ
אָדער אַרויף?’ אבל אז, מעשה שטן, נזרק במוחו רעיון, קודח כארס של עכנאי.
הוא שב ונכנס לתחילת התור, ממתין בסבלנות כבקי ורגיל. אבל לא יהודי כמו רב יואליש
יתבלבל, וכדאמרי אינשי של ימינו ‘אותו אי אפשר לערבב’. הוא סוקר את מיודענו בעיניו
הטובות, המתכווצות בתהייה: “לא היית כאן כבר, רב איד?” ‘אוי, רבה…’ הוא לא מתבלבל
לרגע: ‘אוי, הרבה בטח מתכוון לאחי. הוא דומה לי מאוד. כן, טועים בינינו’. ועוד בנג’מין
מחייך, ושוב בדרך לקרויזר. אך מה עושה שטן? שוב מתערבב, ושוב עכנאי, והוא חוזר
ונעמד בתור. הפעם רב יואליש כבר זוקף גבות: ‘אבל כבר שאלתי אותך אם היית כאן, רב
ייד?’ הוא מישיר מבט שובב, ועונה: ‘אבל גם אני כבר אמרתי לרבי שזה אחי’.
‘להעלות נר תמיד’ היא מהעבודות הקשות שבמקדש. לעשות את אותה פעולה, שוב ושוב.
בלי לשנות. לשמור על רעננות וחדוות יצירה גם במשימות הקבועות, זה לא קל בכלל. אחת
המשימות העומדות בפני חברי ‘חלקי’ היא להעלות נר תמיד, להיות חלק פעיל בקהילה דבר
יום ביומו. אם בשיעור היומי, ואם במבט הסוקר את סביבתנו, ומחפש תמיד מה עוד אפשר
לעשות למען הקהילה.